'הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם'. זוהי ברכת ה' לפנחס על שקם מתוך העדה בקנאות טהורה על הפגיעה בקדושת ובטהרת הבית היהודי. לקנאות זו של פנחס נגד סכנת ההתבוללות, קדמה קנאות בני יעקב, שמעון ולוי. אף אצלם הייתה זו קנאות עקב חילול הבית היהודי וסכנת ההתבוללות.
ובאמת כשמנמקים שמעון ולוי לאביהם יעקב, שעשו זאת בגלל ששכם-בן-חמור עינה את דינה ובכך פגע בקדושת בית ישראל, מתשובת יעקב לא ניכר שהוא פוסל כלל את נימוקם. נימוקו השולל את מעשיהם נבע בשל סכנה הנפשות אליה נכנסו בני יעקב בגלל מעשיהם. 'עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי'... מסכנים אתם את כל בית-יעקב. החשש היה מוצדק, אך למעשה מעידה התורה שבמעשיהם יצרו שמעון ולוי הרתעה יעילה ביותר, ככתוב: 'וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב'. ובכל זאת זוכר להם יעקב את מעשיהם בברכו אותם, וליתר דיוק בהוכיחו אותם, באחרית ימיו, באומרו: 'שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.... בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וגו''.
הפגיעה בבית-היהודי על ידי נישואי-תערובת היא קודם כל פגיעה באבן ישראל, אבן המחברת אב ובן, זוהי פגיעה וניתוק בחיבור האמור להיות בין אב לבנו, שהרי הבן מנכריה הוא נכרי ולעולם לא יקרה בנו.
משל הדבר, לאבן בעלת מבנה גבישי שהקשיות שלה הינה הגבוהה ביותר, 10 בסולם מוס, כשל יהלום. זמרי, נשיא בית-אב לשמעוני, במעשהו לא רק פגע באבן ישראל, בקשר בין אב לבנו, אלא פגע בגביש הנצחי החזק יותר אף מיהלום, הגביש המשולש, ישראל, קודשא-בריך-הוא ואורייתא, [ישראל, הקב"ה והתורה]. זהו המשולש האיתן שתפקידו להיות באמצעות עם-ישראל אור לגויים. זמרי ניסה להצדיק את מעשהו בהתריסו בשלשתם. כלפי משה על שנשא את צפורה בת-מדין, כפי שרש'י מפרש. אומר זמרי למשה: 'אם תאמר שמדיינית אסורה, בת יתרו מי התירה לך?' זמרי התכוון למרוד במשה-רבינו, אך במעשהו הייתה גם התרסה כלפי זקני-ישראל, כלפי תורת-ישראל וכלפי שמיא. זמרי ניסה אפוא, לפגוע בפרהסיה וממרום מעמדו כנשיא בית-אב, בגביש הנצחי בעוד ישראל הולכים ומתחזקים בחלקם בו.
בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר ירושלים, חומה השומרת על אותו גביש משולש שבית המקדש מסמלו ושאותו ניסה זימרי להבקיע. פגיעה זו הצדיקה את קנאותו של פנחס, כשהוא בביצוע הקנאות עונה לדרישות ההלכה בקנאות: א. שתהא רק בשעת מעשה. ב. שתתבצע רק אם מעשה העבירה נעשה בפרהסיה לפני לפחות מניין אנשים. ג. רק אם נעשה בטוהר לב, טוהר שמעיד עליו הקב"ה בעצמו שנעשתה 'בקנאו את קנאתי'. קנאת-ה', מבלי שמעורבת בה כל נגיעה פרטית.
פנחס בקנאותו זו רק החל במלחמת הטוב ברע. מיד לאחר מכן מצווה ה' את ישראל להמשיך בה תוך עריכת מלחמה יזומה, מלחמת יש-ברירה, מלחמה של הטוב שבישראל ברע שבמדיין. מלחמה שתחזיר אולי את ההרתעה לכל מי שיבקש לפגוע במבנה המשולש של גביש איתן זה. טרם הריגת זמרי וכזבי, אומר פנחס למשה: וכי לא כך לימדתני ברדתך מהר-סיני 'הבועל את הנכרית קנאים פוגעים בו'? אמר לו [משה] :קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [סנהדרין פב.], היינו, קורא האגרת, הוא יוציא לפועל את האמור בה. ובמילים אחרות, אתה פנחס הקורא לפעולה –בצע אותה בעצמך, סמכות ואחריות כרוכות הן זו בזו! וכך היה, לא רק את הריגת זמרי וכזבי ביצע פנחס-הכהן, אלא הוא גם יצא להילחם את מלחמת ה' במדיין. ככתוב: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא' [במדבר לא ו].
אימרה זו, קודשא-בריך-הוא, ישראל, ואורייתא - חד הוא, ניכרת גם בציווי ה' אל משה - 'נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים'. לעומת זאת, משה אומר לישראל - 'לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן'. ללמדנו שבנקמת ה' במדיין ובנקמת ישראל במדיין עפ"י רצון ה', מתגשמת אותה מטרה. המדיינים השתמשו ב'נשק יום הדין', ערעור קיומו, ייחודו וקדושתו, של הבית-היהודי, פגיעה בישראל שהיא היא פגיעה בה' ית'. בדומה, הגמרא במסכת ברכות [ו.] אומרת: מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר: 'נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ'. ומה כתוב בפרשיות התפילין של הקב"ה? 'וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'. ובתפילין של ישראל מה כתוב? 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד'. זהו קשר התפילין - "קשר תפילין הראה לענו", קשר המסמל את החיבור המופלא שבין עם ישראל לקב"ה הנמצאות בפרשיות התורה שבתפילין. הקב"ה משבח את ישראל וישראל נותנים שבח לקב"ה. פגיעה בחיבור ייחודי זה מחייבת נקמה.
'צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם וגו'. אומר רש"י: צרור - כמו זכור, שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם. 'צרור... והכיתם' - לפני שלב ההכאה יש לצרור את האויב. יש להפיח רוח-לחימה. במלחמת יום-כיפור האלוף יאנוש בן-גל נאם בפנינו ברמת-הגולן ואמר 'מי שישנא את האויב יותר משהוא שונא אותנו, הוא ינצח...'. תמהתי, האמנם? אך לימים ראיתי שאולי הוא כיוון לרש"י זה, וביתר הרחבה לבעל ה'אור החיים' הקדוש, שהשבוע היה יום פקידתו, שלדבריו: 'צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים', פירוש, שיהיו הם לכם בגדר צר ואויב לשנאתם ולשנא כל הערב מהם להשחית עצם ולקלקל מעיינותיהם. וכל זה תמורת מה שהתאוו ישראל להם, וזהו הוא אחד מתיקוני התשובה. ומוסיף ה'אור החיים', צרור, לשון הווה. פירוש, יגבירו בהם השנאה עד שרמת הצרירות תהיה קבועה בישראל באופן טבעי. ועוד אוסיף ואמר 'כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם', לכן צרירות מצד ישראל הינה תנאי. היינו, שהשנאה והאויבות שתהיה לישראל כלפי המדיינים הכרחית ותהיה מכוונת מטרה - על שהחטיאו ישראל, בנסותם לפגוע ביחודו של עם ישראל באותו גביש משולש.
פרוט יתר על המלחמה ברוע, במלחמה במדיין, נמצא בפרשת מטות הסמוכה שבה שוב נאמר: 'נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים וגו'. המלחמה הזו כללה חיסולים ממוקדים. אין חדש תחת השמש. חיסולים של אותם חמשת מלכי-מדין, אוי, רקם, צור, חור ורבע וגם את בלעם בן-בעור. חיסול ממוקד זה נעשה על ידי פנחס עצמו, כדברי רש"י, 'ומפני מה הלך פנחס [למלחמה] ולא הלך אלעזר? אמר הקב"ה: מי שהתחיל במצווה, שהרג את כזבי-בת-צור, יגמור. לפנחס יש רוח-לחימה שחשיבותה ניכרת כל כך בימים אלה. ועוד מוסיף רש"י דבר אחר, שפנחס הלך לנקום את נקמת יוסף אבי אמו, שאחר שאחיו הפקירו אותו, נאמר ש'הַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר' [בראשית לז, לו]. הפנקס פתוח והיד רושמת, גם הנקמה באה לאחר זמן רב.
ועוד נקודה מעניינת ניתן ללמוד ממלחמה זו על ימינו אנו. הפסוק אומר: ' וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם. ובדומה נאמר בספר יהושע: ...'וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם'? לכאורה המילים 'על חלליהם' מיותרות? נראה לע"ד שבחיסול הממוקד לא התחשבו יתר על מידה במדיינים ה'בלתי מעורבים' הסמוכים לאותם ממוקדים... יתר על כן, 'ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה'. משה כועס על אלופי הצבא שלא השלימו את המלאכה, יש עוד 'בלתי מעורבים' שטרם חוסלו, ולמרות הקושי הנפשי, את הרוע יש לחסל ללא היסוס עד תום. כולם, כל חמשת המלכים, כלשון הספרי, שוו כולם בעצה והושוו כולם בפורענות.
בתרגום יהונתן-בן-עוזיאל מובא שבעיצומה של המלחמה במדיין, היה מאבק איתנים בין בלעם לפנחס הכהן, בין מעשה כישוף של בלעם לקריאת שם הוויה הגדול והקדוש, על ידי פנחס, כשוויכוח גדול ביניהם, בו מתחנן בלעם על חייו, תוך שהוא מבטיח שלעולם לא יקלל יותר את ישראל. עונה לו פנחס: הלוא אתה הוא לבן-הארמי, שרצית להכרית את יעקב-אבינו. המשכת וירדת למצרים כדי לאבד את זרעו. בכך לא הסתפקת, אחר שיצאו ישראל ממצרים גרית בהם את עמלק-הרשע, ועתה גרה התגרית לקלל אותם וכיון שראית שלא הועילו מעשיך... יעצת עצה רעה את בלק להעמיד את בנותיו בפרשת-דרכים להזנות אותם, ונפלו בגלל זה מהם עשרים-וארבעה אלף – בגלל זה אין יכולת שוב לקיים את נפשך, ומיד שלף חרבו מנרתיקה והרגו.
מלחמה זו לחיסול הרוע והבאת העולם למקום טהור יותר, לימדנו כי יש לנהלה על פי רצון ה' ללא רחם, אך בדרכי טהרה, מתוך 'והיה מחנך קדוש'. עם זאת יש כללים ברורים גם לדרך החזרה ממלחמה, מקדושת-המחנה במלחמה, בו הריגת נפש אויב הייתה מצווה, לקדושת מחנה ישראל בימי שיגרה. 'וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה', השבים משדה הקרב, הנכם מצווים ב'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה'. מחד, 'במלחמה כמו במלחמה', אך מאידך עם שובכם מן המערכה מחויבים אתם בטהרה, 'וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם', ולא רק אתם, אלא גם 'שְׁבִיכֶם', כלי-השלל שהבאתם עמכם. 'אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר'.
נישא תפילה שגם במלחמתנו העכשווית נגד הרוע ונגד הפגיעה בבית-היהודי ובגביש הנצחי, בזכות שליחותם המופלאה ומסירות נפשם של לוחמינו, יתקיימו, דברי דוד-המלך: 'אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיע' וכלשון רש"י, הראה וגלה לנו את נקמתך. [תהלים צד]. ונבואת הנביא ישעיה 'וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ' [כה,ח]. כפרוש בעל 'מצודת-דוד' - לא ימצא עוד מי שיחרף את ישראל. ופרוש המלבי"ם - מה שעתה, כל הארץ מחרפים את עם ה', לאמור - מדוע אתם מקווים לישועה, הלא אבדה תקוותכם ואין ישועה לכם מאלוקים סלה? או אז, תוסר במהרה גם החרפה הזאת. על חרפה זו אומר דוד: 'וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ' [תהלים טו,ג],זהו פנחס שהיה משבטו של לוי, וזמרי היה משבטו של שמעון וכיון שעשה אותו מעשה, מיד הרגו, כדי שלא יהיה חרפה על ישראל.
פנחס, אומרים חז"ל, הוא אליהו, הוא הביא את ישראל שיפלו על פניהם ויכריזו 'ה' הוּא הָאֱלֹקים, ה' הוּא הָאֱלֹקים', ובעז"ה במהרה ישיב את אבן ישראל למקומה, 'וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם'. [מלאכי ג, כד] . מי שענה לפנחס בקומו מתוך העדה, הוא יעננו, ומי שענה לאליהו בהר-הכרמל, הוא יעננו.
יהיו נא הדברים לע"נ הקדוש סרן מרדכי קדמון הי"ד בנם של הרב יצחק ומיכל ונכדם של ר' צבי ומרים סמואל יבלח"ט.