– ...מה הם רוצים מאיתנו?
– אתה באמת לא יודע? את פלשתינה הם רוצים בחזרה, חביבי! היתה זו ארץ ערבית או לא?
– אין מה לדבר...
– בן אדם! ממלכה יהודית אדירה חלשה על האיזור הזה בשעה שעוד לא היה זכר לערבים! ארץ ערבית הוא אומר!
– לא אמרתי שזו האמת, אמרתי שהם...
– מי מעוניין ב"אמת", ידידי? לא למדת בבית ספר, שהכוח, רק הכוח מעצב את פני ההיסטוריה?
– זהו!
– אבל זה פאשיזם, אם לא אכפת לך! אידיאולוגיה מיליטריסטית מובהקת!
– אני מסתייג מזה.
– "מסתייג"? איזו עדינות! איפה אתה חי אדוני? לידיעתך: אנחנו נמצאים בתוך טבעת המוות של צוררינו! אתה נגד מיליטריזם? אתה רוצה להתאבד?
– להיפך. אני דווקא בעד צבא גדול.
– זה לא מספיק, חביבי! מבחינה זו הם תמיד יעלו עלינו. כוחנו בעליונות המוסרית!
– בדיוק! זה ישנו, לא כן?
– תסלח לי! איזה מוסר משונה זה המתעלם מזכויות החופש של בני המיעוטים?
– לא יודע... אני כבר קצת מבולבל...
– אדוני היקר! אני רוצה להסתכל ישר־ישר לעיני דעת הקהל העולמית!
– אז אתה נגד הממשל הצבאי?
– אני מתנגד לו בתוקף!
– ובכן צריך לבטל אותו?
– איך אפשר?
(הממשל, מתוך: סליחה שניצחנו, מאת אפרים קישון ודוש – הוצאה ראשונה: ספטמבר 1967)
***
לפני 57 שנים, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, יצא לאור רב המכר הסאטירי "סליחה שניצחנו", של שני ענקי הסאטירה העברית אפרים קישון וקריאל גדוש (דוש). הספר מקבץ קריקטורות שצייר דוש לצד רשימות שכתב קישון, אשר התפרסמו בעיתונות במהלך מלחמת ששת הימים ואחריה. לפני שבע שנים, לרגל הוצאת המהדורה העשירית והחדשה של הספר, אמר בריאיון בנו של אפרים קישון, ד"ר רפי קישון:
"זה היה עבורו סיפוק עמוק: ניצחון היהדות ולא התבוסה של הנאציזם והאנטישמיות. לכן הוא ודוש היו חרדים לגורל המדינה. הם הבינו יותר מאיתנו, הצברים, כי זה מקום המקלט של העם ואין לנו אחר בעולם. בסוף הספר אבי כתב: 'זוהי ארץ כל כך קטנה, ששטחה על מפות העולם אינו מספיק כדי לכתוב את שמה בתוכו'. ושמעון פרס ציטט את אמרתו: 'זוהי הארץ שבה לומדת האם את שפת האם מפי ילדיה'". (סליחה שניצחנו: 50 שנה אחרי הניצחון, הספר המיתולוגי עדיין רלוונטי, מעריב, 30.5.2017)
הקטע הסאטירי הקצר שלא נס לחו, "הממשל", שמתוכו ציטטתי בראש המאמר, מבטא בצורה תמציתית וקולעת את האמביוולנטיות הישראלית הנצחית שמונעת מאיתנו, עד ימים אלה ממש, לנצח את אויבינו. האיוולת המגוחכת שמובילה בסופו של דבר, פעם אחר פעם, לדרך ללא מוצא.
"מדינת היהודים" מול "אוטו־אמנציפציה"
נאומו ההיסטורי של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מול שני בתי הקונגרס בארה"ב כמו הדהד את מפעלו המדינאי של חוזה מדינת היהודים בנימין תיאודור הרצל שאזכרתו ה־120 חלה השבוע כ' בתמוז. כמו הרצל גם נתניהו, עמד כנציג העם היהודי וביקש לפקוח את עיניהם העיוורות של מנהיגי העולם לעוול הנורא שהוא מנת חלקם של היהודים ולצדק ההיסטורי שיש לעשות למענם. צדק שלמעשה משרת את העולם כולו. אלא שהפעם, הדבר נעשה כראשה של מדינת היהודים ולא רק כחוזה רעיון מדינת היהודים.
נבקש אפוא לשוב ליסודות המכוננים של המפעל הציוני שעליו מסר הרצל את נפשו, על אורותיו ועל צלליו, שמלווים אותנו עד עצם היום הזה. מפורסמת ההשוואה בין עמדתו של הרצל בספרו "יודנשטאט" ("מדינת היהודים") לספרו של פינסקר "אוטו־אמנציפציה" שיצא לאור בשנת תרמ"ב (1882). עד כדי כך שהרצל התבטא בלשון הזאת על ספרו של פינסקר: "חבל שלא קראתי את החיבור לפני הדפסתו של החיבור שלי". ובכל זאת מוטב שלא הכרתי אותו, שהרי אילו הכרתיו, אולי הייתי זונח את מפעלי".
אך ד"ר יצחק וייס, בספרו "הרצל – קריאה חדשה", עמד על המשותף ועל המבדיל בין שתי היצירות: "במבט ראשון נראה דמיון מסוים בין שני הטקסטים. נקודת המוצא בשניהם היא זהה: ההכרה בכשלון ההתבוללות. אבל המסקנות שונות: פינסקר, הרופא היהודי מאודסה, נרכן על ערש הדווי של העם היהודי ואבחן, גם הוא, מחלה אנושה ונדירה, מחלה חשוכת מרפא, אך כזאת שאין מתים ממנה: זהו חוק גורלי בהיסטוריה שלנו, שאיננו יכולים לא לחיות ולא למות". פינסקר מצביע על האנומליה, המצב היהודי הלא־נורמלי, אך לא חודר לשורשי התופעה. לכן גם איננו רואה חשיבות רבה לשוב דווקא לארץ ישראל: "הבה נישמר בראש ובראשונה מאשליה: בל נאמין שאפשר להקים לתחייה את יהודה הקדומה. אסור לנו להתחדש במקום שבו התרחשו בעבר הקטיעה וההתפוררות הפתאומיים של קיום מדינתנו. לא ארץ הקודש צריכה להיות המטרה העכשווית אלא ארץ משלנו".
אצל הרצל, לעומת זאת, מציין וייס, הדבר שונה בתכלית: "הרצל, לעומת זאת, מתייחס כבר בתחילת הדיון שלו לקטיגוריות של המסורת היהודית, הן בניתוח שהוא מציע לשאלת היהודים והן בדרך שהוא מציע לפתרונה".
המחסום של הרצל
הרצל ראה במושגים "גלות" ו"גאולה" שתי אבני יסוד להבנת הקיום היהודי. וכך כתב וייס בהמשך דבריו: הדיאלקטיקה שבין "גלות" ל"גאולה" היא אחד הקווים המובילים בהגות של המהר"ל מפראג. וגם אצל הרצל: קיומו של העם היהודי בגלות רומז בהכרח לתהליך הגאולה שיציאת מצרים היא הדגם הקדמוני שלו. על פי הרצל, הישרדותם של היהודים אינה תולדת חוק אכזרי, אלא ביטוי ל"תכונות ראויות להערצה ולאמונה הרואית", והיא מתאימה לתוכנית אלוהית שהרצל התייחס אליה כבר בתחילת יומנו: שיבת ישראל לארצו נוגעת לאנושות כולה. בניגוד לפינסקר, הרצל אינו מתחנן אל האומות שיואילו לתת לו כמה חלקות אדמה, אלא תובע את ארץ ישראל, "שהעברים הם יורשיה ואדוניה מעולם" (יומן, 20 בפברואר 1897) בעיניו זו האפשרות היחידה" (הרצל – קריאה חדשה, עמ' 169–170).
בספרו "המדינה היהודית – מעבר לנורמליות", היטיב להסביר פרופ' שמואל טריגנו את עומק החזון שהניע את הרצל ולצד זאת את הכשל הבסיסי שלא יכול היה להתחמק ממנו, עם כל גדולתו. לדברי טריגנו, מצד אחד – הצליח הרצל במפעלו הכביר, לזהות את הסכנה המתרגשת יותר מכל מנהיג פוליטי אחר: "אילו הקשיבו לו יהודי אירופה, הם היו נחלצים מגורלם המר, שהיה בבחינת פוטנציאל הטמון באמנציפציה בשל העובדה שלא הכירו בהם פוליטית כעם על אחת כמה וכמה כעם שלא ניתן למחיקה. אך הם לא הקשיבו לו, דבר שקיבע לנצח את חלקה של המנהיגות היהודית האירופית בת התקופה באחריות לאסון".
לדבריו, הרצל הפנים את המעמד העל־היסטורי של עם ישראל, ובשמו עמד לפני מנהיגי העולם כנציג העם היהודי, דבר שאין לו אח ורע, "אך בתוך כך, הרצל נמנע מלמצות עד תום את תעוזתו, שהייתה אמורה לגרום לו ליטול על עצמו במלואה את הריבונות המטא־פוליטית וגם להנהיג אותה..." (עמ' 30–34).
ברית שלום
הכשל העמוק שמונע מאיתנו להגיע להכרעה צבאית, שורשיו, כך נדמה לי, ברעיון ה"אמנציפציה" וה"אוטו־אמנציפציה" המוגבל, שטרם השתחררנו ממנו עד תום: הצורך הנפשי העמוק באישור בינלאומי לקיומנו, הכביכול מותנה בגורמים זרים. צורך שאת הבלבול הלאומי שהוא מייצר הציג קישון בצורה הומוריסטית בדבריו לעיל.
סיפורו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שאנו קוראים בסוף הפרשה הקודמת ובראשיתה של פרשת פנחס, מלמד את חזון השלום האלטרנטיבי של עם ישראל: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יא–יב).
זמרי בן סלוא וכזבי בת צור מבקשים לכונן בקשר הרומנטי שלהם "מזרח תיכון חדש" המושתת על ערכי "שלום ואהבה" – ואחריתו התבוללות בנוסח האמנציפציה – ההצטרפות למשפחת העמים כיחידים נטולי זהות.
פנחס בן אלעזר מקנא לברית, מקנא לזהות הלאומית־ישראלית; הוא איננו מוכן להתפשר על קדושת ישראל ועל הייעוד הלאומי הייחודי שלנו. למראית עין זה לא מצטלם טוב, הוא לא נראה כל כך הומאני וסובלני. סביר להניח שהתנהגותו לא הייתה מזכה אותו בתואר אביר "טוהר הנשק" ו"זכויות האדם". אך דווקא הוא, הקנאי לברית, זוכה, באופן פרדוקסלי, לברית שלום. כי פנחס איננו רוצה "להסתכל ישר־ישר לעיני דעת הקהל העולמית" אלא לעומק הברית הנצחית של עם הנצח.
יתרה מזאת, רדיפה נואשת אחרי שלום, מתוך נכונות להתבולל כדי להתקבל לחיק משפחת העמים, מובילה תמיד לעוד ועוד בקשות השמדה, עוד ועוד מלחמות ועוד ועוד שפיכות דמים. ולעומת זאת, דווקא שמירה קנאית על הברית, על הזהות הלאומית העמוקה ועל השאיפה לניצחון מוחלט על הקמים עלינו להשמידנו, מובילים בסופו של דבר לשלום המיוחל. בלי להתנצל לרגע שניצחנו.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר