תמונת המציאות מאד ברורה: מחבלי הנוח'בה הם בני מוות וחובה לנקום בהם; החיילים שלנו הם הגיבורים; הפרקליטות מחלישה את האומה כבר שנות דור; השמאל הצבוע שמעז לדבר על סרבנות ופירוק של הצבא לא ראוי אפילו לתגובה.

יחד עם זאת, תמונת המציאות מורכבת מעוד נתון: חלק קטן מעם ישראל, באופן מפותל ומרושע, יצר מצב שבו חלק ממערכות המדינה עדיין שבויות בקונספציה. בין אם נרצה ובין אם לא, זהו המצב כעת ולא ניתן לפרק במיידי את כל המוקשים במערכות הללו, בטח לא בזמן מלחמה.

בפרשיות השבוע מטות-מסעי מתוארת המלחמה שערך עם ישראל כנגד מדין, מלחמת נקם כנגד הרשע הטהור, מלחמה שהסתבכה ובסופה קוצף משה על הלוחמים. בלי להיכנס לדיון מה היה טעותם של הלוחמים, המסר העקרוני של משה הוא שיש לנהל את המלחמה מתוך מערכתיות, בקרה ושליטה עצמית (שם אגב חוסר השליטה היה לכיוון חמלה מוגזמת על האויב).

למחנה הלאומי והמסורתי-דתי יש אחריות על המדינה ולכן לעולם לא נפרק את המערכות. כך היה בקום המדינה ("לא תהיה מלחמת אחים"); כך היה גם בגירוש גוש קטיף. אנחנו נפעל בטווח הארוך והמיידי לשינוי המציאות בתוך (!) המערכות עם המחירים שמתלווים כך. מחאות כן, פריצה לבסיסים צבאיים לא. בדור הזה צריך "עצבים של ברזל", אמר בזמנו הרב צבי יהודה, זהו הזמן להמשיך להפעיל אותם.

מזכיר לכולנו את האויב האמיתי שעומד בשער. הוא מחכה בצפון ובשאר הגזרות ורק רוצה לראות פירוק מערכות בישראל. זה לא יקרה.

הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.