הדסה לזר, אחותו של החטוף שלמה מנצור המוחזק זה שלוש מאות ימים בידי חמאס, מספרת בראיון לערוץ 7 על התחושות ביום בו מצוין המספר הבלתי נתפס.
"קשה לנו להבין מה זה 300 ימים. היינו בטוחים שבתוך שבוע או שבועיים כל החטופים יחזרו חזרה. לא יאומן איך זה הפך לשגרה. נירמלו עוד יום ועוד יום שחולף ושום דבר לא מתקדם. צעד קדימה ושניים אחורה. אנחנו לא יודעים שום דבר", היא אומרת.
על החטיפה עצמה היא מספרת כי ידוע שלבית אחיה נכנסו חמישה מחבלים שאזקו אותו, סטרו לו, דרשו את מפתחות הרכב ויחד עם רעייתו התכוונו לפתוח בנסיעה לעזה, אלא שרעייתו הצליחה לחמוק ברגע האחרון ולהסתתר בממ"ד של השכנה. "את שלמה הובילו לרכב שלו ועם הרכב שלו נסעו לעזה".
עוד היא מספרת כי ברגעי החטיפה שאלה אשתו את המחבלים מדוע הם מכים אותו וסוטרים לאדם מבוגר. גם הוא עצמו שאל את אותה שאלה, "למה אתם מרביצים לי? לא עשיתי לכם שום דבר...".
מעבר לכך לא ידוע למשפחה דבר. "זו הייתה השפלה נוראית ופחד נוראי", אומרת הדסה בהתייחס לאחיה שעבר את הפרהוד בילדותו, "הוא עבר שואה אחת כשלא הייתה לנו מדינה משלנו וכעת הוא עבור שואה נוספת כשיש לנו מדינה ריבונית והוא נחטף מביתו אחרי שאמרנו לעולם לא עוד...".
ועם זאת מביעה הדסה תקווה גדולה שהאופטימיות של אחיה תנצח את החוטפים. "שלמה חזק ברוחו, שלמה אופטימי. אני בטוחה שהוא חושב עלינו יותר מאשר הוא חושב על עצמו", היא אומרת ומביעה ביטחון מלא שאחיה יודע שהמשפחה פועלת לשחרורו והדבר מפיח בו כוחות. "שלמה הוא אדם מאוד שמח".
באשר להשלכות חיסולו של איסמעיל הנייה על גורל החטופים, אומרת הדסה כי הדבר מדאיג אותה מאוד, אך עם זאת היא מציינת את תקוותה ותקוות המשפחה שאינה נפרדת מהחששות לנוכח הזמן שחולף ומצבו הבריאותי של אחיה, אדם מבוגר במשקל של 57 קילוגרם ללא אור שמש, ללא מכשיר השמיעה שלו וצרכים אלמנטאריים, "בהתחלה הייתי בתקווה אחר כך בייאוש, ועכשיו בין ייאוש לתקווה".