עשרה חודשים חלפו מאז מתקפת הטבח של החמאס בשמחת תורה, ומדינת ישראל עדיין לא מצאה שם עברי הולם למלחמה הזו, לבד משימוש בתאריך הלועזי חסר החשיבות '7 באוקטובר', או בשם שהמציא המחשב הצה"לי 'חרבות ברזל' – שם חסר משמעות שלא אומר כלום.
לחמאס יש דווקא שם למלחמה, אותו קבעו מיומה הראשון: טופאן אלאקצא. בתרגום לעברית: מבול אל-אקצא. רוצה לומר: היעד האמיתי שלנו לא היה טבח של אלפי ישראלים בעוטף עזה או חטיפת מאות מהם. זו המטרה המשנית. היעד המרכזי הוא הר-הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, המקום שהוא הלב הפועם של העם היהודי, 'סלע קיומנו' כמו שהגדיר אותו פעם בנימין נתניהו.
גם האינתיפאדה השניה, למי ששכח, נקראה בידי הפלשתינים בשם 'אינתיפאדת אל-אקצא' – בדיוק מאותה סיבה.
ורק אנחנו עוד מתברברים בחזון וביעדים שלנו. אפילו לא מוצאים שם מתאים למלחמה, כי אין לנו חזון ויעד מה יהיה אחרי המלחמה. האמת, זה לא חדש. אפילו למלחמת המגן הכי משמעותית בהיסטוריה של העם היהודי, המלחמה ששיחררה את הר הבית מריבונות מוסלמית והעבירה אותו לריבונות יהודית, לא קראנו בשם בעל משמעות היסטורית או רוחנית, אלא בשם הסתמי 'מלחמת ששת הימים'. עד היום אנחנו מפחדים להאמין ש'הר הבית בידינו'. אומרים קינות בתשעה באב ליד הכותל, כמו בשנות הגלות, ולא בגלוי על הר הבית כמו שהיינו צריכים לעשות כבר 57 שנים.
"גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה", אמר ראש הממשלה הראשון, האב המייסד דוד בן גוריון. ואת שני הדברים האלו שכחנו בשנים האחרונות. הפסקנו להאמין שאנחנו צודקים, וּויתרנו על הכוח הצבאי עם הרעיון ההזוי של 'צבא קטן וחכם'.
כתבתי בעבר שכאשר אני אומר את הפסוק 'חדש ימינו כקדם', הפסוק החותם את מגילת איכה, אותה נקרא בשבוע הקרוב, בתשעה באב, אני מתקשה להחליט לעצמי לאיזה 'קדם' בדיוק אני כל כך משתוקק לחדש את ימינו. איזו תקופה בהיסטוריה היהודית כל כך מלהיבה אותה לחזור אליה? לא תמצאו תקופה בהיסטוריה בת אלפי השנים של עם ישראל לדורותיו, שבה עם ישראל היה פחות מפולג, חצוי, נתון למחנאות ולעימותים פנימיים חסרי מעצורים, לעיתים אפילו אלימים –מתקופת מדינת ישראל. או לפחות עד לפני שנתיים, לפני שמהלכי הרפורמה המשפטית ופעולות ההתנגדות לה קרעו את החברה והמדינה.
ימי קדם שאני חולם לחזור אליהם אינם רחוקים – אלו ארבעת העשורים הראשונים של מדינת ישראל, כשהחברה הישראלית עוד היתה חברה אידיאליסטית, שראתה את הכלל, המדינה – מעל לאזרח, הפרט. כשהאמנו בכוחנו ובצדקתנו.
אחת המחלות הקשות של החברה הישראלית של ימינו, היא העמדת טובת הפרט מעל טובת הכלל. וכשהפרט חשוב יותר מהכלל, הליכוד החברתי נשחק. וזה מה שעבר על החברה הישראלית בשלושים השנים האחרונות. הקריירה האישית הפכה לשיא החזון, ואם זה לא מסתדר בארץ אז נרד מהארץ, כי אין כמו הקריירה האישית. וכשהכלל לא מעניין את הפרט, ההתפוררות היא רק שאלה של זמן.
גם אם זה לא מה שקרה בכל הציבור הישראלי – זה היה הרושם שמעצבי דעת הקהל, רוצה לומר מהנדסי התודעה, הצליחו להנחיל.
היינו צריכים מלחמה נוראית כדי להבין עד כמה הגישה הזו היתה הרסנית, כדי לגלות שמתחת למעטה האנוכיות לכאורה קיימת חברה חסונה ובריאה – וההתנדבות למילואים תוכיח. שעדיין יש ציבור ענק שדוגל בהצהרתו המנהיגותית של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך. שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך".
'חדש ימינו כקדם' – לימים שהיינו גאים במדינה, בשלטון, בחברה ובצבא. זה לא היה כל כך מזמן. עוד אפשר לחזור לימים הנהדרים האלה. לחזור לתנאים שקבע בן גוריון לשרידות המדינה: כוחה – וצדקתה.