צוף אשחר, אלמנתו של הרב נערן שנהרג בפעילות מבצעית בצפון, מארחת לשיחה באולפן ערוץ 7 את מרים שני ששכלה את בעלה אורי בקרבות הגבורה בשבעה באוקטובר.
מרים מספרת על ההתמודדות בחיי היום יום בגידול בנה רועי שהיה בן ארבעה חודשים כשאביו נפל בקרב. "היום הוא כבר בן שנה וחודש. כל חודש שעובר אתה רואה את ההתפתחות והגדילה שלו, ואני מרגישה שאני גודלת איתו. כל שלב שהוא עובר, אני עוברת איתו ביחד, הוא במסע שלו ואני במסע שלי, אנחנו לומדים לצעוד ביחד שלב אחרי שלב.
"זה יכול להיות מאתגר", מציינת שני ומדגישה כי "בסוף אנחנו משתדלים להמשיך. בסוף רועי מחייב אותי להמשיך. אי אפשר להישאר במיטה. אתה חייב להמשיך ולקום ולהיות איתו, זה הכוח שלנו בסוף".
שעות אחרונות לגיוס ההמונים לפורום הגבורה- לחצו כאן לתמיכה בפעילות
בשיחה משחזרת שני את שבת שמחת תורה ואת המפגש האחרון שלה עם אורי ביום שישי. "אורי היה בקבע, בשבת שמחת תורה הוא כבר היה בכיסופים, זה היה הקו שלו. ברוך השם שזכיתי לבקר אותו ביום שישי, נסעתי עם רועי לביקור שגרתי לכיסופים להגיד שבת שלום ולחזור הביתה. ישבנו בקיבוץ, הכל היה פסטורלי ויפה, אווירה רגועה ושקטה. כיף שהספקנו גם לעשות תמונה משפחתית שניה לפני שנסענו ובעצם זה היה המפגש האחרון שלנו".
בבוקר שמחת תורה התעוררה שני בביתה בקריית ארבע. "שבת של שמחה תורה אנחנו קמים לכל הבלגן, עוד לא מבינים את גודל האירוע ובראש שלי הייתי מאוד אופטימית, האמנתי שאורי עושה את התפקיד שלו, שהוא נלחם, שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות. אורי תמיד הכין את החיילים שלו למלחמה. זה הייתה המטרה שלו. אז האמנתי שזה מה שקורה עכשיו, שהוא והחיילים שלו נלחמים ועושים את העבודה שלהם כמו שצריך. אורי ידע גם לדרוש מהם טוב טוב, הוא לא ויתר להם".
היא מציינת כי בצהרי השבת נותק הקשר עם אורי לאחר שאחיו הצליח לדבר איתו. "במהלך השבת הוא כן תקשר עם אח שלו הגדול. המשפט האחרון שלו היה בשעה שלוש אחר הצהריים, 'עדיין בחיים' ומאז לא הייתה תקשורת".
"במוצא שבת אני ניסיתי ליצור איתו קשר, הוא לא ענה לי", ממשיכה שני. היא מציינת כי לאורך שירותו הצבאי היו ימים שלמים שהם לא תקשרו ולכן לא חשדה שמשהו קרה. "אמרתי הכל טוב, גם בשגרה שהוא היה בצבא היו לנו ימים שלא תקשרנו, אז לא הופתעתי מזה שהוא לא זמין. אמרתי כשהוא יתפנה אז הוא יענה. אבל בסוף בגלל כל הבלאגן, גם הצבא היה בכאוס, פשוט הרכבנו לבד את הפאזל, התקשרנו לחברים, לאנשים, כל מי שרק הכרנו שיכול להיות שם באזור. ביום ראשון בצהריים הבנו סופית שהוא נהרג, אבל הודעה מהצבא קיבלנו רק למחרת, ביום שני, באו להודיע לנו רשמית שהוא נהרג כבר בשבת אחרי הצהריים".
היא מוסיפה ומשחזרת כיצד התמודדה עם הדפיקות בדלת שמבשרות את הנורא מכל. "באו מהמועצה של קריית ארבע ביום ראשון בבוקר להגיד לי שלא יודעים בדיוק מה עם אורי, אבל מהר מאוד השלמנו לבד והבנו שהוא כבר נהרג, וביום שני כשבאו להודיע לנו, הייתה לנו הכנה, כבר ידענו רשמית שהוא נהרג, אבל כשאתה שומע את זה באוזן, שאורי נהרג, זה היה רגע מאוד מאוד קשה".
גם רועי התינוק הבין שמשהו קרה. "כשבשרו לנו את זה, הוא נתן כזאת צעקה שזה היה מצמרר, קורע לב, הוא הבין את הבשורה, הוא הבין שאורי נהרג. ממש הרגיש ככה, כי הוא לא היה רעב או שהיה צריך לישון, הוא פשוט נתן צעקה, זה היה מאוד קשה, למרות שהיינו מוכנים לזה שהם יבואו".
מרים ואורי הכירו מגיל צעיר כשהתגוררו בקריית ארבע. "כבר בגיל תיכון שמנו עין אחד על השני, אבל לא עשינו עם זה משהו. כשהוא היה בצבא יצאנו רשמית. החיים שלנו היו חיים של צבא, זו הייתה השגרה שהכרנו, ידעתי שהוא יגיע רחוק, מבחינתי זה היה הכיוון של החיים שלנו".
"אורי תמיד נמצא בראש שלי", משתפת שני במענה לשאלה כיצד ממשיכים הלאה למרות הקושי. "אני יודעת ומאמינה שהוא היה רוצה לראות אותי ביחד עם כולם, ממשיכים קדימה ומרימים את הראש".
היא מבקשת במהלך השיחה להקריא משפט שכתב אורי. "מצאנו המון כתבים, הוא כתב, 'בבסיס החיים שלי, האמונה שלי, אני מאמין בכלליות, הכוונה לזה שכל מעשה דרך המטרה צריכה להיות הכלל. הכלל זה יכול להיות מעולם כולו, דרך העם שלי, ועד החבר קרוב ובת זוג. איך אני האדם הפרטי, יוצא מהארבע האמות שלי והופך להיות חלק מהעם המופלא, מהלאום היוצא דופן הזה'. אני מרגישה שאורי תמיד חי את השליחות שלו, מה התפקיד שלו בעולם כאן ואני מרגישה שאני צריכה להמשיך את זה, להמשיך לחיות, לראות מה השליחות שלי, איפה אני נותנת ותורמת ונמצאת בתוך העם, להיות חלק מהדבר הגדול הזה. אני מרגישה שזה נותן לי כוח, בנוסף לזה שרועי נותן לי המון כוח והמון אור ושמחה".
לסיום היא מתייחסת למחויבות להמשיך עד הניצחון. "זו המחויבות שלנו. הם יצאו כדי להגן על העם ועל הארץ, ואני מרגישה שזו המחויבות שלנו להמשיך ולהגיע לניצחון, וגם כשאנחנו ממשיכים קדימה זה הניצחון שלנו, שאנחנו לא נשברים ולא נופלים. אנחנו מרימים את הראש וזה ניצחון גדול, אבל אנחנו גם צריכים להגיע לניצחון גדול של עם ישראל ולנצח".
אשחר שואלת לסיום על המשפט שאורי היה אומר "הטוב ינצח". שני משתפת כי "זה משפט שהולך איתי כל הזמן בראש וגם על היד. שהטוב ינצח, אני מאמינה שהטוב ינצח, ובשביל שהטוב ינצח אני מאמינה שכולנו צריכים להיות יותר טובים, להסתכל בעין טובה אחד על השני ורק ביחד ננצח".
בימים אלו הפעילות של פורום הגבורה עולה שלב נוסף כאשר המטרה המרכזית היא להרחיב את הפעילויות לתחומים נוספים על מנת להמשיך ולהשפיע. לשם כך, יוצאות המשפחות בימים אלו בקמפיין גיוס נרחב תחת הכותרת "הם תרמו עכשיו תורנו", שיעזור להן להגביר את הפעילות אל מול האתגרים הרבים שצפויים לעלות בשבועות הקרובים.
לחצו כאן כדי לתמוך בפעילות של פורום הגבורה