את נאווה לישה, אמו של סמל דביר לישה ז"ל שנפל בשבעה באוקטובר בקרב, פגשנו במרכז קטיף לקראת יום השנה לגירוש מחבל הארץ בו התגוררה המשפחה ובה נולד דביר.
על נסיבות נפילתו של בנה היא מספרת: "דביר התעורר עם החברים החיילים שלו בגדוד 51 של גולני בבוקר שמחת תורה למטחים לא הגיוניים של טילים. הם רצו למיגונית של הבסיס כשבנוסף לטילים שהם שמעו הם שמעו גם ירי נשק אישי. דביר הלך לבדוק את מקור הירי, חזר וכשהוא חזר הוא הבין שצריך לעלות על ציוד כי התחיל משהו אחר".
"תוך כדי התארגנות הם מבינים שמחבלים חדרו לחוף זיקים. קבוצה של חיילי מהמוצב החליטה לצאת לחוף. דביר לא היה משובץ איתם כי הא בדיוק סיים משמרת לילה, אבל כשהוא הבין שיש מחבלים בחוף הוא נכנס לסוואנה שנסעה לחוף והצטרף לחברים שלו", מספרת נאווה ומציינת כי חבריו סיפרו למשפחה שהם ביקשו ממנו שלא להצטרף אליהם אך הוא התעקש.
"כשהם הגיעו לחוף הם גילו עשרות מחבלים שירדו מסירות גומי לאורך החוף. הם היו שבעה מול עשרות והתחיל קרב פנים אל פנים. מפקד נפצע ושני חיילים התפנו איתו. הקרב נמשך ובאיזשהו שלב דביר הסתער ונהרג".
שלא כבמשפחות אחרות קיבלה משפחתה של נאווה הודעה מהירה על נפילתו של דביר. חיילים הגיעו לחוף כדי לפנות את החברים החיים של דביר. אחד מהם זיהה את גופתו של דביר וחש שלא יוכל להשאיר אותו שם. הפקודה הייתה שלא להתעכב בהבאת גופות, אבל החייל שראה את דביר התעקש מול מפקדו לקחת את גופתו של דביר שהובאה לבית החולים ברזילי בצהרי שמחת תורה. ההודעה הגיעה למשפחה במוצאי החג.
על ההתמודדות כמשפחה שגורשה מגוש קטיף, כהוריו של דביר ז"ל שנולד בגוש קטיף, אומרת נאווה כי כבר בתקופת הגירוש הייתה תחושה ברורה שמדובר ברגע של שפל עבור עם ישראל ושהמחיר על הרגע הזה יהיה כבד. "היה ברור לנו שיום אחד נחזור אבל קיווינו שזה לא יהיה כרוך בכל כך הרבה כאב לאומי ופרטי".
"כשהבנו שדביר נהרג הבנו שאנחנו באירוע בסדר גודל היסטורי", היא מספרת, "ברגע מכונן של עם ישראל ומדינת ישראל, רגע שבו קיבלנו לפנים את תוצאות הטעות המרה שהמדינה שלנו עשתה, אבל בגלל שאנחנו חיים בעולם של עשייה ותיקון אנחנו בפילה ותקווה גדולה שנזכה להיות גם הדור שמתקן".
"אנחנו מרגישים שיש לנו את הזכות לזעוק את הזעקה ההפוכה מזו ששמענו לפני הגירוש", מוסיפה האם השכולה, "את הזעקה שובו הבייתה באמת, לעומת התקופה שלפני הגירוש כאשר תושבי העוטף עמדו עם שלטים וקראו לנו לשוב הביתה לישראל הקטנה ומתברר שישראל הקטנה היא לא הביתה וישראל הגדולה היא הבית שכולל את הר הבית, ירושלים, יהודה ושומרון, החרמון ויישובי הצפון ואת חבל עזה כולו, לא רק גוש קטיף אלא החבל כולו. כל סנטימטר של חבל עזה צריך להיות מיושב בידי ישראל".
נאווה מספרת כי אחיו של דביר הוא כיום לוחם בחטיבת גבעתי שנלחם על רצועת עזה, והנופלים כמו גם החיים שממשיכים את המערכה שתכליתה לשוב הביתה. "התפקיד שלנו, האזרחים והמנהיגים, הוא לאפשר לזה לקרות כמה שיותר מהר.
עוד מספרת נאווה כי ההבנה שלא מדובר באירוע פרטי אלא באירוע לאומי כולל, היא שמרימה את בני המשפחה המתמודדים עם האבדן.