באולפן ערוץ 7 מתארחת שירה שפירא, אמו של ענר הי"ד שהגן בקור רוח על כ-25 הצעירים שהתכנסו למיגונית כאשר השליך בזה אחר זה את רימוני היד שיידו המחבלים לתוך המיגונית.
שירה מספרת על הקושי לכנס את האישיות העשירה של בנה לכמה מילים על מנת לתאר את דמותו המיוחדת, על אף שמאז נפילתו היא מספרת עליו רבות בהזדמנויות רבות. "אחד האתגרים שלנו הוא לזכור לדבר גם על החיים שלו ולא רק על הרגעים האחרונים", היא אומרת.
"הרגעים האחרונים מאוד דרמטיים והתפרסמו, הרבה מדברים על הגבורה של זריקת הרימונים, על האומץ, המקצועיות והמיומנות והמנהיגות ולקיחת האחריות, אבל אנחנו מאוד מתעקשים להחזיק את ענר שזכינו שיחיה איתנו, ואת כל האיכויות שהוא נתן לנו כמשפחה בבית, כל אלה התנקזו לחצי השעה האחרונה של חייו, אבל אנחנו נהנינו ממנו לאורך כל הדרך".
"אחד הדברים שמאוד איפיינו אותו היה חוש צדק ואמת והעסוק סביב האמת", אומרת שירה ומספרת כי החוש הזה בלט כבר כשהיה ענר ילד בגן. "הוא החליט לגדל פאות שהיו לו עד כיתה ז', למרות שאף אחד בסביבה שלנו לא הולך עם פאות, אבל לו זה היה נכון ולא משנה שבכל בית הספר צחקו והקניטו. הוא אמר שלא בגלל שהם צוחקים הוא לא יעשה את מה שהוא מאמין בו. כך הוא הלך עם האמונה שלו. הוא גם האמין בשינוי ובבדיקה עצמית ושאלות, להיות כן עם מה שעושים עד הסוף. כך היו לו תנודות לאורך הדרך, והוא עשה בכל פעם את מה שהוא האמין בו".
על רגעיו האחרונים משחזרת שירה כיצד הגיע ענר למיגונית כשהיה בדרכו לבסיס במוצב סופה מהמסיבה בנובה בעקבות הקפצה שקיבל מהמפקד שלו. בדרכו החל בהקפצת החיילים שלו בסיירת הנח"ל. לאורך הנסיעה היו יריות וטילים והוחלט להיכנס למיגונית שבה היו כ-25 אנשים. ניצולי המיגונית סיפרו למשפחה כיצד מיד עם כניסתו למבנה לקח ענר אחריות במנהיגות, הרגיע את המתכנסים במיגונית. "אחת הניצולות סיפרה שהיא צעקה לו מירכתי המיגונית, איזה יופי שהגעת, אתה מרגיע אותנו".
"הוא נעמד בפתח וישנה התמונה שאחד הניצולים צילם כשהוא עומד בפתח. הוא מצא בקבוק ושבר אותו כדי שיהיה לו משהו חד כשהוא חשב שהם ייכנסו פנימה, הוא היה נחוש לעצור אותם. לפני שזרקו את הרימונים היה מאבטח בדואי שיצא החוצה וניסה להגיד למחבלים שהוא מוסלמי וכולם בפנים מוסלמים, אבל הם הרגו אותו בהתעללות. אחר כך מישהו יצא מהמיגונית וירו בו. ענר אמר להם, יש כאן עשרים מחבלים חמושים ועוד לפני שההקלטה שפורסמה באחרונה הופעלה הוא אמר שאם יזרקו רימונים הוא יזרוק אותם החוצה, וזה מה שהיה".
"רימון ראשון נזרק. כל האנשים במיגונית התכופפו כמו שהוא אמר להם להתכופף ולהסתתר. הוא לקח את הרימון הראשון וזרק אותו החוצה. אחר כך עוד רימון ועוד רימון זרק החוצה תשעה רימונים. בהקלטות שפורסמו שומעים את מי שבפנים אומרים 'איזה מלך', 'הוא זורק את כל הרימונים', 'איזה גבר'. הם הבינו מה קורה בזמן אמת, שהוא עומד בפתח ומציל אותם".
מחקר שנעשה מאוחר יותר הבהיר שהירי האחרון למיגונית היה RPG ולא רימון כפי שחשבו בתחילה. "שומעים אותו מבין שאת זה הוא כבר לא יוכל להוציא. עם רימונים הם לא יכלו עליו, עם RPG כן, והוא עלה בסערה השמיימה. ענר אמר להם שאם הוא נפגע שימשיכו אחריו ואחד מהם הצליח לזרוק עוד רימון אחד, אבל רימון התפוצץ ואחריו נכנסו המחבלים פנימה, חטפו ארבעה בחורים צעירים, כולל את הירש גולדברג פולין, החבר הטוב של ענר, ואנחנו מתפללים בכל יום ליום שבו נראה אותו כאן יחד עם כל החטופים".
ידו של הירש נקטעה ולאחר החטיפה נותרו מספר ניצולים שהמתינו שש שעות עד להגעת כוחות ובמהלך השעות הללו רוססו אנשים למוות ופצועים נפטרו מפצעיהם. "אלה שניצלו ונותרו כדי לספר לנו, חולצו בשעה שתיים וחצי על ידי אזרחים, הגיעו לסורוקה וסיפרו דבר ראשון על בחור אחד מסיירת נח"ל שהציל את החיים שלהם".
ענר היה מוסיקאי ובידי המשפחה כשישים שירים שכתב, הלחין, הפיק וביצע. כאימא שהולכת בדרכי הבן שלה, המסרים הברורים מבחור צעיר כל כך הם שאנחנו סתם רבים, מקטלגים ויוצרים קופסאות של אנחנו והם. אין "אנחנו והם". זה לא נכון. זה משטח ומייצר קיטוב ושנאה וצריך להילחם בשנאת האחים. יש כאן כוחות שפועלים כדי להפריד בינינו והאויבים שלנו משתמשים ברשתות חברתיות ובכל דרך כדי לייצר כאן קיטוב. זה פיקוח נפש להילחם בקיטוב ובשנאה הזו שהורגת אותנו מבפנים".