בט' באב השנה פגשתי אשת אקדמיה שחקרה את הציונות הדתית בתקופת הגירוש מגוש קטיף ועד היום היא ממשיכה לעקוב ולחקור מגמות שונות בתוך הציבור הימני והדתי.
שאלתי אותה אם בפרספקטיבה של 19 שנים, היא יכולה להצביע על מגמות ברורות בתהליכים שהתחוללו בציונות הדתית. לדבריה, חל שינוי בביטחון העצמי הציבורי ובנכונות להוביל מגמות בנחישות, גם מול האליטה הישנה שהובילה את המדינה בעבר ולאט לאט איבדה את זוהרה ואת שליטתה במערכות השונות. קולות כאלה, שהיו פחות דומיננטיים בעבר, תופסים כיום מקום מרכזי יותר.
דבריה גרמו לי לחשוב גם על התהליכים המשמעותיים מאוד שעברנו כציבור דתי ומסורתי בתחום התקשורת, מימי האינתיפאדה הראשונה, כשאורי אורבך ז"ל כתב את מאמרו המיתולוגי "הטובים לתקשורת", שבו עודד את צעירי המגזר להגיע לגלי צה"ל ולשנות את המגמות בתקשורת הישראלית לכיוון ימני ויהודי יותר. והמגמות הללו הלכו והתעצמו עד לערוץ 14 של ימינו, שכבר משמיע את קול המסורת היהודית בגאון. המגמה הזאת היא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה על שני חלקיו – היחלשותו של הקול הרחוק מהמסורת היהודית, והתחזקותו של הקול שיונק את עוצמתו מאותם שורשים בדיוק.
בריאיון שערך לאחרונה עודד הרוש עם ינון מגל עבור ערוץ "הידברות", שאל על עמדתו המגוננת על העולם החרדי והדתי, וכך אמר לו מגל, במשפטים שבעבר כמעט לא היו יכולים להישמע בתקשורת הישראלית: "אני אוהב את החרדים, ואני אוהב את התורה ואני אוהב את עולם התורה, ואני אוהב את הגוש האמוני. אני רואה בגוש האמוני משהו שהוא יותר גדול מהסך הפוליטי שלו. אני רואה בו משהו שמחזיר את ישראל למסלול של היהדות". כששמעתי את מגל חשבתי על התקשורת שאני צרכתי בעבר. אני גדלתי לתוך תקשורת שבה דתיים וימניים היו בדרך כלל על תקן "הזויים", "משיחיים", "פנטים", וכך היה מקובל להתייחס אליהם ולדעותיהם. הקול של מגל מצביע על החיוב של הציבור הדתי אבל גם על הבעיה העמוקה של האליטה החילוניות.
בחזרה לנורמליות
מתקשורת שמצביעה על הצד הדתי והמסורתי כצד ההזוי וה"לא נורמלי", מגיע איש תקשורת ותיק שמתייחס לצד הזה לא רק בכבוד אלא רואה בו מצפן ערכי ומוסרי: "הציונות החילונית לקחה אותנו לכיוון מסוים שדי התבלבל, הגענו למקומות הזויים. כל ה'אסא־כשריזם' הזה והערכיות המזויפת הנוצרית הזאת, או אתה יודע, אפילו לנוצרים כבר אין כזה. כל מיני דברים מטורפים שקורים פה וקרו פה, שהשתגענו לגמרי, כן, ושעלה לנו במחירים. בסופו של דבר כל האוסלו הזה והגירוש ונהרות הדם ששילמנו, אז אני מרגיש שהגוש הזה, הוא מחזיר את עם ישראל ואת מדינת ישראל בחזרה למסלול הנורמלי, המסלול של היהדות, של ה־3,000 שנה".
מגל מזהה את הכוחות הדתיים ככאלה שפועלים נגד מגמות ההתבוללות של השמאל החילוני: "אני בא באהבה, אני חושב שמה שאני עושה עם החברה החרדית הוא יוביל בסופו של דבר להרבה יותר אפשרות של אנשים שיהיו בתוך המערכת, עם פחות פחד. אני מחבר בין המגזרים. הגוש הזה הוא גם חרדים, וגם ציונות דתית וגם מסורתיים וגם הפריפריה נכנסת בתוך הדבר הזה, ומזרחים. והישראליות. זה דבר מדהים שבאמת הוא נגד ההתבוללות, הוא נגד הפרוגרס, הוא נגד הכוחות האלה שרוצים לקחת את מדינת ישראל להיות עם ככל העמים או מדינה ככל המדינות. לא, ממש לא. אנחנו לא עם ככל העמים, אנחנו 'עם לבדד ישכון', כמו שכתוב, זה אנחנו, ולשם אני רוצה לקחת, מה שכתוב..."
אבל החיבור למסורת, לדברי מגל, לא רק מונע התבוללות, הוא גם מחזק את האמונה בצדקת הדרך ולכן מוביל ישירות לרצון לחזק את רוח העם והלוחמים ולהצביע על הכוחות המחלישים את הרוח ככאלה המסכנים את קיומנו: "התוכניות שאני מוביל ומה שאני עושה ברשתות, חלק ניכר מהזמן זה לחזק את רוח העם. לחזק את רוח העם בזמן מלחמה. לחזק את רוח החיילים, לחזק את החיבור שלנו לזהות שלנו, למקור שלנו, לאדמה שלנו, לחזק את רוח העם במלחמה, זה הדבר העיקרי שאנחנו עושים. בתוך זה, אנחנו שמים את האצבע על הרע; על הסרבנות, על הפגיעה, על שריפת האסמים, אני עושה את הדבר הזה, כי אני חושב שצריך לבודד את הרע בתוך האירוע הזה..."
האומץ להתפקח
קולו של מגל מצטרף לקול פטריוטי בולט נוסף שאירועי שמיני עצרת התשפ"ד והמלחמה שבעקבותיהם, הובילו אותו לחשוב מחדש על הנחות היסוד שלו. הכוונה היא לפרופ' משה כהן אליה, המשפטן הפאנליסט בתוכנית הפטריוטים. כך סיפר על עצמו בריאיון שנערך עימו לאחרונה:
"7 באוקטובר כן שינה בי משהו מבחינה אידיאולוגית, הייתי בעד מדינה פלסטינאית, הייתי בעמדות הקלאסיות, הייתי עו"ד באגודה לזכויות האזרח, הייתי מלגאי של הקרן לישראל חדשה, בשנות ה־90... אבל אחרי ה־7 באוקטובר רק אידיוט לא מסתכל על המציאות בצורה מפוקחת ועושה מזה צחוק... להיות מתפקח זה להיות עם הרבה אומץ. להסתכל על המציאות כמו שהיא, ולומר יש דברים שטעיתי, ובעניין המוטיבציות של הפלסטינאים, ייחסתי להם מוטיבציה יותר חיובית בהרבה ממה שראינו ב־7 באוקטובר..."
כהן אליה משמיע קול חשוב, תפיסה משפטית שונה המלמדת שאפשר לחשוב אחרת מהזרם האקדמי המרכזי שהולך ונעשה יותר ויותר לא דמוקרטי ולא ליברלי בחסות המילים הללו, שאיבדו את משמעותן: "אני בסוג של שליחות. אני גדלתי בשכונת מצוקה. וביסודי הגיעו אנשי חב"ד ורצו לשלוח אותי לבית ספר דתי, וההורים שלי התנגדו לזה ובעצם כמו משה בתיבה הם שלחו אותי לאליטות..."
"אני כתבתי את הנוסח של החוק שאוסר אפליה, ועכשיו, הנה ערוץ 14 משתמש בחוק הזה, כדי לתבוע את בנק לאומי בתובענה ייצוגית על אפליה מטעמי השקפה. בשנות ה־90 כשחשבתי על זה, התלבטתי האם אסור שתהיה אפליה מטעמי השקפה. אמרתי – מה זה רלוונטי. מסתבר שבעידן של קיטוב, אפליה מטעמים פוליטיים, זה העניין ואולי יהיה לנו פה תקדים שהתבסס על הנוסח שכתבתי..."
הגיע זמן הגאולה
בפרספקטיבה של שנים אפשר להגיד בפה מלא שלמרות המחירים הכבדים, האמת הלאומית, המסורתית והדתית הולכת ומתגלה כסלע האיתן שרק בו אפשר לאחוז ברגעי סערה. בהפטרת הנחמה השנייה שנקרא השבת, מסיים הנביא ישעיהו את דבריו בקריאה אל רודפי הצדק, מבקשי ה': "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא, א–ב). מה ייחד את אברהם אבינו ושרה אימנו שדווקא אליהם קורא הנביא להביט?
מפרש המלבי"ם את הסיבה: "'הביטו אל אברהם אביכם', כמו שהוא היה יחיד ועמד נגד תועים רבים, כן תהיו אתם... 'כי אחד קראתיו' בעוד שקראתיו לפרסם אמונתי היה אחד בעולם מאמין באלהי עולם... 'ואברכהו וארבהו' אם בהשיב עמים רבים לאמונת האל, שעל זה אמר ואברכהו..."
אברהם ושרה היו שניים ולמולם תועים רבים, ובעבודה מאומצת, במשך שנים, הלכה האמת שלהם והפכה לנחלת הרבים. זהו סיפורו של העם היהודי אל מול העולם כולו, וזהו גם סיפורם של מי שהסיפור היהודי הוא סיפורם שלהם, שבו הם מאמינים ואותו הם מבקשים לרומם ולהעצים.
לפני 23 שנים הוציא אהרן רזאל את השיר "זמן הגאולה", שפזמונו המוכר הוא: "הגיע זמן הגאולה, הגיע זמן הגאולה, אני שומע ינון ואליה". אז אומנם הפשט הוא שמדובר בפעמי המשיח ובאליהו, מבשרי הגאולה, אבל נדמה לי שגם שתי הדמויות לעיל הן חלק מבשורת הגאולה שבימיה אנו זוכים לחיות.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר