בפרשת עקב פרק ח נאמר: (ג)וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם... (ז) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר... (י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
מה הקשר בין שני חלקי הפיסקה? ברור שיש להודות לה' על כך שנתן לנו ארץ חמדה, וברור כי יש להודות כאשר אדם שבע. אך מה הקשר לתובנה בענין המן, לפיה לא הלחם הוא המשביע אלא מוצא פי ה'?
אלא שיש שתי דרכים בהם אדם יכול ליהנות מהעולם הזה, ובזו ובזו הוא משביע את רעבונו. אולם יש שובע שמרחיקו מאלוקיו (וישמן ישורון ויבעט). ויש שובע שמקרבו. הכל תלוי בכוונתו של אדם ובתודעתו: ככל שאדם מתייחס לשפע כדבר שנועד לטפח את צרכיו, אזי אכילתו הולכת ומרחיקה אותו מבוראו. לעומת זאת, ככל שאדם רואה את השפע כמתנת הבורא, אזי ככל שהשפע גדל, קרבתו לה' מעמיקה.
ניתן לראות אבחנה זו בברכות של יצחק לבניו: יעקב התברך: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ (בראשית כז). לעומתו עשיו התברך: (לט) הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל".
לכאורה זו אותה ברכה? אותם משמנים ואותו טל? אלא שאצל יעקב כתוב "ויתן לך האלוקים...". כלומר יעקב יכיר שמי שנותן לו זה הקב"ה, ותודעה זו תקרבו לבורא עולם. אולם עשיו נתברך במציאות גשמית מעורטלת. הוא אמנם יאכל אך ללא שום קשר למקור ההאצלה משמים, כך כותב יפה הרב חיים גולדויכט.
שנות המדבר, על כל הניסים, ובעיקר המן, נועדו להשריש בקרב העם את הרעיון הגדול: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'". לכן "ויענך וירעיבך... כאשר ייסר איש את בנו". החוסר מזכיר לנו שיש נותן ומקרבנו אליו.
אולם כעת עומד העם על סף הכניסה לארץ. ארץ שיש בה הכל, עיינות ותהומות, חיטה ושעורה ועוד. זו מציאות שונה מהמדבר. זו מציאות טבעית שאין בה ניסים גלויים. אפשר בקלות לשכוח מי הנותן. בפרט כשיש שפע. לכן משה עומד ומתרה בעם רגע לפני המעבר למערכת טבעית זו. זכרו ותנו דעתכם: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". וכיצד תזכירו לעצמכם זאת? באמצעות ברכת המזון היומיומית.
שפע יכול להביא את האדם לקלקול. שפע יכול להביאו לתחושת חוזק ובטחון בעצמו: "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ".
לכן הקב"ה מזמן חסר ומחסור. ארץ ישראל נבראה מעיקרא באופן שיהא אדם שרוי במצב של חסר ומצוקה מתמידים. כדי שיהא עליו לפנות לבורא, לבקש את מילוי הצרכים ולהתחבר מחדש מעת לעת. הקב"ה לא מסתפק רק בהתראה של משה. הוא מוסיף ענין חשוב הייחודי לארץ ישראל.
בפרק יא נאמר: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".
ארץ ישראל שונה ממצרים. השפע בישראל אינו תמידי. אם נחזור לברכות של יעקב, נאמר בבראשית רבה סו:" 'ויתן לך האלוקים': ויתן לך יתן ויחזור ויתן לך."
אם כן, זה לא רק הנתינה, אלא זו בעיקר הנתינה המדורגת. שפע מבורך בצד סכנת מחסור מקשרים אדם עם בוראו.
במובנים מסוימים, גם בדורנו חווינו כניסה דומה לארץ. במשך כאלפיים שנות גלות, שבהם נשלטנו על ידי אומות העולם, וחיינו היו תלויים בפריצים ובעריצים, לא היה קשה לזכור את אלוקים. 'הגלות יהודית יותר מירושלים' כפי שכתב חיים הזז. גם כשנכנסנו לארץ המובטחת, המלחמות הקיומיות בתחילת הדרך הזכירו לנו להרים עינינו למרום מעת לעת.
עם הזמן ב"ה הלכה מדינת ישראל והתחזקה, כלכלית, בטחונית, טכנולוגית ועוד. אויבינו הלכו ונחלשו. קורה שאדם שוכח להרים עיניו למרום ולזכור מי נתן לו את כל אלו. גם לגשם כבר לא מתפללים, כי ארץ ישראל לא שותה רק למטר השמיים, כי אם גם למפעלי התפלה כגן הירק בארץ מצרים. התגברנו באמצעים טכנולוגיים על החוסר הטבעי שרצה ה' להשריש בארץ.
אולי מאותה תחושת רווחה, חוזק וחוסן, הרשינו לעצמנו גם להרים את הקול אחד על השני, להחריף את השיח, ולהתרחק אלו מאלו. לא היה קשה לראות שאנו צועדים לעבר אסון. תפילת יום הכיפורים תשפ"ד השתבשה, ומי היה יודע מה היה קורה בהקפות שניות תשפ"ד אם אכן היו מתקיימות. מתקפת החמס היא החוסר העכשווי שהקב"ה שתל בעולם כדי להצילנו מעצמנו, ולהזכירנו להרים עיניים מידי פעם למרום, ולזכור מי נתן לנו אלה, ולזכור כי לא ידינו עשתה לנו את החיל הזה, כי עובדה שידינו לא הצליחה לשמור לנו את החיל הזה לכמה שעות נוראיות מנשוא.
ועתה עם שוך האיום הקיומי, אנו חוזרים לשכוח, ומרשים שוב לעצמנו, להעמיק את השיח המפלג, ולא לראות אחים באלו שעומדים מהצד השני של ההפגנה, ולא לזכור שיש מישהו שהביא את שני המחנות הניצים לכאן כדי שיגלו בעולם אור גדול נשגב ואלוקי. והחשש הוא, כפי שהיו אומרים בצבא, שאם לא נלמד דרך הראש, נלמד חלילה שוב דרך הרגליים.
לע"נ כל הנופלים הקדושים במערכה, ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי ומור חמי משה נחמיה.