את יום שמחת תורה תשפ"ד איש מאיתנו לא יישכח. לא את הכאב, לא את הדאגה, ולא את חוסר האונים. לכולנו ברור שאותו יום מר צריך להיזכר לעולם ולהיכתב בספר דברי הימים של מדינת ישראל – אין בכך מחלוקת.
אז למה גם כאן עלו המחיצות המפרידות בנינו – הפעם בחזות הטקסים הממלכתיים, הלאומיים, האלטנטיביים, החלופיים והמקבילים?
נשים את האמת על השולחן: בכל מריבה יש שני צדדים שותפים. היה ואחד הצדדים אינו חפץ בריב, הוא יבוא לפשרה וליישור ההדורים. כל זמן שהמריבה קיימת – סימן שהצדדים מתבצרים בעמדותיהם. גם כאן המריבה והפילוג בא משני הצדדים גם יחד.
ההחלטה למנות את השרה מירי רגב המעוררת אינטריגות ומהווה סדין אדום אצל השמאל (ואף אצל חלק מהימין) לנהל את הטקס לוקה בטיפשות חסרת תקדים שמתחילה פגעה בסיכוי לשלום. ההחלטה להודיע על קיום הטקס מבלי שיתוף מקדים לתושבי העוטף כולם – שדרות, אופקים, בארי, ניר עוז ועוד – הייתה טעות נוראית שעוררה כעס בקרב התושבים, בצדק. לא מוציאים אף אחד מאותו טקס לאומי אלא פועלים ביחד כלאום.
גם התנהלותה המופרכת של השרה רגב לא חפה מפשע. מותר לבקר את הטקס, מותר לערער על ההחלטה לקיים אותו וכיצד, ועל הממשלה להיות עם אוזן לאומית קשבת ונכונות לעשות שינויים והתאמות כדי לאחד שורות, אך ההחלטה המקוממת לקיים את הטקס במתכונתו ללא קהל, בכוחניות ובהתעלמות "מהרעשים" – הוציאה את הלאום שעוד נשאר בטקס. יש טקס, אין קהל, אין לאום ואין יחד. הכול בדורסנות ופלגנות במקום בו מחבלי הנוחבה לא הבחינו בין אנשי הקיבוצים לתושבי שדרות או אופקים.
עם זאת, אין סיבה מוצדקת לייצר אלטרנטיבה למדינה ולטקסיה הממלכתיים והלאומיים. נכון, המדינה לא עשתה את המוטל עליה באותו יום נורא, הממשלה לא הגיעה להתנצל מספיק בפני המשפחות השכולות או משפחות חטופים ועכשיו מבקשת עוד לעשות טקס(?!), הכל נכון. אין שום סיבה לייצר אלטרנטיבה למדינה. זו לא הממשלה שמבקשת לעשות טקס – אלא כל העם שחווה יחד משבר גדול וכאב בלתי יאומן. אין לאף אחד בעלות יתרה על השכול של כולנו ורשות להחליט מי ראוי להנצחה יותר ומי פחות. "ספירת מתים" בכל צד לא מקנה יתרון לשכול של אחד על אחר. באותו היום השכול פגע בכולנו – מאנשי הקיבוצים, לנרצחי הנובה ועד הלוחמים שנפלו בקרבות היום. כולם ראויים להנצחה יחד ובטקס אחד.
הגורם האמון על הנושאים הלאומיים זו מדינת הלאום והנגזרות שלה – שלושת הרשויות. העליונה שברשות המבצעת, האמונה על ביצוע פעולות לאומיות: כגון אכיפה, פיקוח, קביעת מדיניות וכדו', זו הממשלה. על כן, כאשר המדינה נדרשת לבצע טקס זיכרון לאומי – המלאכה מוטלת על הממשלה. אלטרנטיבה לפעולות הרשות המבצעת = אלטרנטיבה למדינה, דבר שלא ניתן לקבל על הדעת. כמו שאין אלטרנטיבה לצבא או למשטרה, כך אסור שיהיה אלטרנטיבה לממשלה נבחרת בנושאים לאומיים.
יצירת טקס אלטרנטיבי מוציאה גם היא חלק ניכר מהלאום במדינה, המבקש לעשות טקס לאומי בדרך המקובלת והראויה במדינה. גם אם לא מסכימים עם הממשלה ורעיונותיה/שריה, זה לא נותן הכשר לבטל את הלגיטימציה שלה ואת הבעלות הלאומית שלה. לא מוציאים חלק מהלאום מהטקס הלאומי מחוסר הסכמה עם הרשות המבצעת. גם אם יש ביקורת ודרישה ליחס ראוי כלפי הקיבוצים והמשפחות השכולות – חייבים לקיים שיח ולתת הזדמנות לשילוב זרועות באופן לאומי. ההכרזה על קיום טקס אלטרנטיבי מבלי לנסות ולעשות טקס משותף ביחד, מבלי לשבת ולנסות להגיע להסכמות למרות הכול ולמען האומה כולה – לעומתית, שגויה, שלא לומר הרסנית.
אולי ברגע אחד של שפיות שנותרה יועילו כל הניצים להוריד אגרופים ולשבת יחד כדי להחזיר, ולו לשעתיים של טקס, את אותה אחדות שנסכה בליבנו ביום הטבח ולאחריו. לקיים טקס ממלכתי משותף – ממשלה ואזרחים, מתוך כבוד ללאום, לאומה הכאובה, ולא מתוך אינטרסים פוליטיים מיותרים. עשו כל שנדרש כדי שנוכל לכאוב יחד בזכרון הטבח הנורא, עשו הכל כדי שנשב זה לצד זו באותו טקס ונזיל דמעה משותפת. שבענו ריבים פוליטיים, תנו לנו זיכרון אחד יחד.