נאווה לישה, אמו של סמל דביר לישה ז"ל, מתארחת באולפן ערוץ 7 זמן קצר אחרי שביקרה בקברו בהר הרצל ומספרת על דמותו של הילד שנולד בגוש קטיף ונפל בקרב קשה על חוף זיקים.

"דביר נולד בגוש קטיף, בנווה דקלים. ילד שלישי במשפחה מתוך הארבעה שנולדו שם. ילד מתוק עם עיניים ענקיות שבולעות את העולם. ילד חכם, סקרן, מוכשר מאוד בהרבה תחומים. בגרותו אבה לנגן ולשיר, גם את שירי יום הזיכרון ואחד השירים שאהב היה 'מה אברך'. כשהיה מנגן שיר שאהבתי הייתי מצטרפת אליו והיינו שרים בשני קולות וגם את השיר הזה הייתי שרה אתו, אבל זה היה עם כאב בטן נוראי כי הרגשתי כאילו השיר הזה נכתב עליו", היא מספרת.

"הוא היה מבורך בכל כך הרבה דברים. השיר הזה הילך עליי אימים, אבל לא יכולתי שלא לשיר אתו. הוא היה מוזיקאלי מאוד, עם קול מדהים, חכם ומלא הומור, שנון ומושחז שהשתמש בזה רק לטוב. הוא צייר מדהים. היה לו סגנון ציור של קריקטורות. הוא ציר אדמו"רים עם חרבות או מנגנים".

לאחר לימודיו בישיבת 'בני צבי' שבבית אל למד דביר ב'עוז ואמונה', שלוחת 'בני דוד' בתל אביב, לאחר שבראיון למכינת בני דוד הומלץ לו ללמוד שם. "הוא הגיע לשם והתאהב במבט ראשון בישיבה בשכונת נווה שאנן שנראית כמו אריתריאה, שם הישיבה עושה שליחות כפולה, גם לימוד תורה וגם נוכחות יהודית עם הרבה עשייה חברתית שמאוד התאימה לו".

שם, לאורך שנת הלימודים, שילב דביר לימוד עם סיוע לקשישים, לימוד עם ילדים ללא אב וחילק סלי מזון.

בשמחת תורה נפל דביר במוצב שמעל חוף זיקים. "אחרי כמה דקות של אזעקות טילים הם הבינו שיש חדירת מחבלים לחוף. קבוצת החיילים שהייתה צריכה לצאת לשם עלתה על הסוואנה שיצאה לשם. דביר היה אחרי משמרת ולא היה משובץ אבל הוא החליט שהוא מצטרף. ניסו להוריד אותו מזה אבל הוא התעקש ויצא", מספרת נאווה.

לפני שכשבוע הגיע לבית המשפחה דייג ששרד את התופת על החוף. "הוא בא לספר ולחלוק איתנו. הוא סיפר שהוא זיהה את דביר לפי הציציות. הם קפצו מהסוואנה לפני שהיא עצרה והוא מיד הסתער. היו שם עשרות מחבלים והם היו שבעה לוחמים, אחד עם מעצור בנשק ומפקד שנפצע. זה היה קרב קשה. ברוך ה' החברים שלו שרדו. רק דביר נהרג בחוף. מפקדים שלו נהרגו במוצב ובסיור אבל בחוף רק הוא נהרג".

לשאלת המקום ממנו היא שואבת כוחות להתמודד עם הכאב אומרת נאווה כי בראש ובראשונה "ה' נותן כוח. אני לא חשובת שאני עושה משהו יוחד או מגייסת כוחות מיוחדים. ה' יודע מה הוא עושה ונותן לכל מי שצריך את מה שהוא צריך. במובן הזה אני נדחפת לעשייה. משהו פנימי דוחף אותי. אני מרגישה בלידה כבר 11 חודשים, העם שלנו בלידה ואני בתוכו, ומדי פעם צריך גם להרפות מהלחץ".

חלק מהעשייה אליה מפנה נאווה את כוחותיה מוקד בעולם ההוראה אליו היא נכנסת ומגשימה חלום רחוק. לאחר שנות ייעוץ "אחרי שדביר נהרג הרגשתי שאין לי סבלנות לעשות שום דבר חוץ מלהתעסק בזהות. בה בער בי ורציתי לעזוב מיד אבל אמרו שאין לי מחליפה ולכן החלטתי להשלים את השנה ובמקביל ללמד סטודנטיות יהדות בתכניות שונות, מה שנתן לי חמצן בשנה הזו, אבל כשגיליתי שמתפנה תפקיד של מחנכת ביקשתי אותו".

כוח נוסף מגיע אליה מהעבודה על יכולת האמונה. תרגול האמונה היומיומית עד לנפילתו של דביר מעצבת את ההבנה שהדברים נעשים באופן מדויק גם אחרי נפילתו. "אני מרגישה שהמסע שעברתי עד עכשיו צייד אותי בכלים".

נאווה מספרת על דרכים שונות להנצחתו של דביר ולהמשכיות העשייה שהוא עצמו התאפיין בה. בין השאר דפים שצייר על פרשות השבוע בילדותו הפכו לספר, חברים מקימים בית כנסת לזכרו בגבעת 'עוז ציון', ב'עוז ואמונה' מוקם חדר לימוד על שמו, כך גם מצפה שהוקם ליד כוכב השחר ו"הרבה מעשים טובים שעושים בעקבותיו כי כזה הוא היה, עושה בשקט".