בפרשת עקב, למדנו מהו רצון ה', יראת ה' ואהבתו. 'ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך... בכל לבבך ובכל נפשך' [דברים ח,יב]. ובהמשך הפרשה 'לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם'.
עתה למדים אנו בפרשתנו שהן את יראת ה', הן את אהבתו עליו להשיג מתוך שמחה. ולא עוד אלא כל עבודת ה' עליה להיות מתוך שמחה. השמחה, אם ניתן לומר, היא המוטו בפרשתנו, והיא מופיעה לא פחות משבע פעמים, בו בזמן שבכל חומש דברים מופיעה השמחה שתים עשרה פעם. יתר על כן, גם כשהשמחה מופיעה בספר בראשית, אין זו שמחה בפועל.
לבן הארמי כשמו אומר ליעקב שלו יצוייר שהיה מודיעו ולא היה בורח מפניו, הרי שהיה משלחו בשמחה, בשירים, בתוף ואף בכינור... עוד רמאות מבית מדרשו של לבן שהתמחה ברמאות. לבן וטהור מבחוץ ונוכל וערום מבפנים.
להבדיל הקב"ה מעיד בספר שמות על אהרון הכהן שכאשר ייוודע לו שמשה נבחר להיות שליח ה' להוציא את ישראל ממצרים, יצא הוא לקראתו 'ושמח לבו'. בוחן לבבות יכול להעיד מהי שמחה אמיתית שמחה שבלב, וגם אם זו שמחה שטרם התרחשה, שתקרה רק לכשיקבל אהרון את בשורת מינוי אחיו למנהיג.
כותב הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב [ו,יז] שמלבד מצוות ראייה וקרבן חגיגה בפסח, קיימת מצוות שמחה, חייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב. ובספר החינוך מונה את מצות השמחה כמצווה הנוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. [מצווה תפ"ח].
הפעם הראשונה של חובת השמחה בחייו של כל יהודי, היא בהגיעו למצוות. אומר החתם-סופר [בראשית, נ,כג] שזוהי המצווה הראשונה שיקיים הנער עם צאת הכוכבים עוד לפני שיקרא קריאת שמע של ערבית. מתקיימת היא עם היכנסו לגיל מצוות, כשהוא שש ושמח שזוכה הוא לקבל עול מצות ה' אלוקיו. וממשיך החת"ס, השמחה היא מצות עשה מן התורה לעבוד את ה', לעבוד 'בשמחה ובטוב לבב מרב כל'. [כח, מז].
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. בפרשתנו מופיעה השמחה תחילה בפסוק: 'ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם, אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלוקיך' [יב, ז]. מוזכרת היא בהקשר להקרבת הקורבנות, אך זהו רגע בו מודה עבד-ה', על משלח ידו, לא משנה מהו, 'בכל משלח ידו'. ולא עוד אלא שחובת השמחה חלה גם על כל משפחתו. על כל המשפחה לשמוח במשלוח היד של אבי המשפחה, בו זיכהו ה' אלוקיו. ובפסוק יח שוב חוזרת התורה על הציווי, 'ושמחת לפני ה' אלוקיך בכל משלח ידך'.
השמחה מיסודה לא תשפיע רק על הפרט ורק על משפחתו, השמחה לפני ה' מוגדרת באופן פרטני: 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם, אתם ובניכם ובנתיכם ועבדיכם ואמהתיכם והלוי אשר בשעריך...' [יב, יב]. שמחה זו הולכת ומתפשטת בחג השבועות, בו נאמר 'ושמחת לפני ה' אלוקיך אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך'. עד כאן כמקודם, אך בפסוק זה מתווספים לשמחה '...הגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך...' [טז, יד-טו].
שמעתי פעם מפי הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, הרב הראשי לישראל לשעבר, שדוד המלך במזמור קמו בתהלים אומר, 'אשרי שא-ל יעקב בעזרו, שברו על ה' אלוקיו' ולמה? כי הוא עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים, מתיר אסורים, פוקח עורים, זוקף כפופים, אוהב צדיקים ושומר את הגרים, כל אלה נאמרים בלשון רבים, אך היחידים הזוכים ליחס מיוחד בלשון יחיד, הם היתום והאלמנה, 'יתום ואלמנה יעודד', וכל כך למה? כי אין להכלילם, כל יתום וכל אלמנה הם סיפור בפני עצמו המצריך ומחייב עידוד ושמחת חיים מצד הסובבים אותו. בעבודת ה' התפקיד הוא להכיל את השמחה תחילה על עצמו, אחר כל למעגל המשפחתי, למעגל היותר רחב, על גר היתום והאלמנה, ומתוך כך לכלל אומה כולה.
אומר מרן הרב חרל"פ בספרו מי מרום [חלק ו]: עיקר העלם הקדושה הוא לרגלי אי גילוי שמחת ה' במעשיו, וההעלם הזה הוא בא על ידי חיסרון השמחה של 'ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם' [תהלים קמט, ב]. שעל ידי זה, [על ידי אי גילוי השמחה] גם השמחה העליונה מתעלמת, וענני עצבון פורשים כנפיהם, וכל ההוויה נתונה על ידי זה במצור ובמצוק.
ולכן... חובה קדושה מוטלת על טהורי לב, שרידי אמונה שיחד עם הצער שמצטערים על גלות השכינה ועל גלות ישראל, ישמחו בשמחת עושיהם, ברוך הוא, כדי להמשיך שמחתו, ברוך הוא, במעשיו, לבסס את כל ההוויה בבשמים, לדחות על ידם כל תוגה ועצב, להעביר רוח הטומאה מן הארץ ולגלות מלכותו, מלכות כל העולמים. הרב חרל"פ כתב דברים אלה לדור השואה והתקומה, על אחת כמה וכמה נכונים הם לדורנו אנו, בהם שמחת האומה מביאה גם ליציבות וביטחון.
ישאל השואל כיצד אפשר לשמוח בימים טרופים אלה? דומה כי ראוי שניקח דוגמה אחת או שתיים מדור השואה, ר"ל. בספר 'אני מאמין' על קידוש השם בשואה, [עמ' 241-242] מופיע סיפור מרטיט. בליל שמחת תורה הובילו הנאצים לבית המוקד חמישים בחורים צעירים שנותרו במחנה. הורו להם ש'ירחצו גופם' כדי שיהיו נקיים... כאילו באים הם להשתחרר.
הבחורים ידעו היטב מה צפוי להם בעוד רגעים מספר. אך מתוך התעלות ומסירות נפש, קרא אחד מהחברים: חברים יקרים, הרי עכשיו שמחת תורה! אמנם אין בידינו ספר תורה שנוכל לרקוד עמו, אבל ריבונו-של-עולם נמצא עם האדם בכל מקום. הבה נרקוד עמו לפני שנרד אל בית המוקד'. תיכף התלכדו כולם וזמרו את הפסוקים 'אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו', וגם 'וטהר לבנו לעבדך באמת'.
כך קדשו הם שם שמים ונכנסו מתוך שמחה לבית המוקד וכך עלו נשמותיהם בסערה השמיימה. אין להשוות שמחת תורה דאז לשמחת תורה של שנה זו, הגם שבשניהם מתו על קידוש ה' בשל היותם יהודים. שמחת התורה דאז הייתה בגלות וזו בארץ-ישראל.
בשני המקרים לרבים לא היה ספר תורה, זו בכפיה וזו מרצון. על שמחתם של אלו יאמר שלמה המלך 'משבח אני את השמחה', ועל אחרים יאמר 'ולשמחה מה זו עושה'. בשואה, לא היה צה"ל, וגם לו בקשו לא יכלו להשיב מלחמה שערה, והשנה, הגם שצה"ל התמהמה, לבסוף הושבה גם הושבה ועדיין מושבת מלחמה שערה. ולכן ברור שלאור כל ההבדלים, זכינו ובעת הזו, עם כל הכאב והצער והתפילות לניצחון והשבת החטופים, על האומה כולה להיות בשמחה, להיות בשמחה שאיננו בשמחת תורה תש"ד אלא בתשפ"ד.
כיצד שמחים, ראו את דברי גדלות נפש ועצתו של חגי לובר, שבנו יהונתן הי"ד עלה בסערה השמיימה בט"ו בטבת השנה, בלחימה בעזה, חודשיים לאחר מכן. פורים שמח! ממש כך, פורים שמח. שמחה גדולה, עצומה ושלמה. השנה , אולי יותר מכל השנים אפשר לשמוח, צריך לשמוח, מגיע לנו לשמוח, ובעיקר יש על מה לשמוח. נכון שכואב, נכון ששורף, נכון שהזיכרון והגעגוע מקשים על הנשימה. זה לא יעלם בפורים.
זה נוכח וזה יישאר. זה ישאר בחדר בלב . חדר מלא עד אפס מקום בכאב וביגון ובשכול, חדר של ה'אין' ו'החסר' ו'הנעדר' של ב'פורים שעבר'. אבל, בחדר אחר בלב, ממש צמוד ודבוק לחדר הראשון, ישנו חדר נוסף. ועל הנוכח והקיים שבחדר הזה, יש כל כך הרבה סיבות לשמוח ודווקא עכשיו, דווקא השנה... אז כוונו את ליבכם אל החדר הזה, אל השמחה.
מעלות רבות לשמחה, אך אומרת לנו התורה, דע לך שסיבת הסיבות לקללות הצפויות, ר"ל, אינה קיום המצוות עצמן, אלא, 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'. יש שמחה בעת האסיף על בטחון כלכלי אך זו צריכה להיות לפני ה' שמחה המקרבת אל ה'. גם אם האסיף דל עליו לשמוח. איזהו עשיר השמח בחלקו.
השמחה היא אפוא הפלטפורמה ההכרחית להגיע לאהבת השם, יראת האלוקים וקרבתו. 'ואני קרבת אלוקים לי טוב' הייתה משאלתו של דוד המלך כל הימים. ובפרק כז בתהילים, מבקש הוא, 'לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש'. מסביר הרש"ר הירש – את פניך ה' אבקש, כי זהו חפצך. הלא חפצך שבני אדם יבקשו פניך... וכי יכירו תוך שמחה ואושר כי שכינתך עמהם בכל מקום.
ובפרשתנו כותב הרש"ר הירש, ש'ושמחת' הוא פעולה זמנית ואילו 'והיית שמח' הופך את השמחה לתכונה, לאופי קבוע של כל האישיות. 'אך שמח' מורה שהשמחה תתמיד גם בנסיבות שיש בהם כדי לעכור את השמחה... השמחה היא המובחרת שבפרחים ובפירות המבשילים בעץ החיים של התורה, אולם אין זו שמחה המוגבלת לזמני החג ולאסיפות החג, אלא היא מתקיימת מעבר לזמן ונמשכת ממנו אל חיי היום יום. שנזכה.