ישנה בדיחה מפורסמת על שני היהודים באירופה בתקופת השלטון הנאצי, שישבו לקרוא עיתונים על ספסל בפארק. אחד מהם קרא עיתון ציוני, והשני את העיתון הנאצי 'דר שטירמר'. "למה אתה קורא את זה?", שואל חברו, והלה כמו כל יהודי טוב עונה לו בשאלה: "מה כתוב בעיתון הציוני שלך?"
"ובכן, כתוב שהיהודים נרדפים, מוכים, מאבדים את הרכוש ונלקחים ברכבות מי יודע לאן".
"בדיוק", אומר לו מחזיק ה'דר-שטירמר'. "בעיתון שאני קורא כתוב שאנחנו שולטים בכל הבנקים בעולם, בכל החברות המסחריות בעולם, ובכל הממשלות בעולם. אז תגיד לי אתה: איזה עיתון יותר נעים לקרוא?"
זו היתה הרגשתי כשקראתי הבוקר את כתבתו של נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות' על הפעילות של בצלאל סמוטריץ' ביו"ש, בתפקידו כשר במשרד הביטחון. יש לי ביקורת לא מעטה על התנהלותו, סגנונו, כישוריו כשר אוצר וגם על חלק מדעותיו של בצלאל סמוטריץ', אבל כשר נוסף במשרד הביטחון, הממונה על המינהל האזרחי ועל מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), הוא עושה את הדברים הנכונים. לברנע קרה מה שקרה לבלעם הרשע: למרות חוסר הדיוקים הרבים בכתבה שלו, הוא בא לקלל ונמצא מברך.
ברנע מצטט מסרון ארוך ששלח לו פרופ' דן טרנר מכפר אדומים, על הנעשה ביהודה ושומרון. לא אצטט את כולו ולא אתפלמס עם כולו מפאת קוצר המקום. אתייחס למשפט אחד של פרופ' טרנר, משפט מהותי, ובו הוא מתלונן כי "רמ"א לא קיים בכל מה שנוגע לשירותים אזרחיים – בניה, אכיפה, מים, ארכיאולוגיה וכו'. מתאם הפעולות בשטחים יודע על חלק מהמעשים רק בדיעבד". בהמשך הוא מתלונן על חוסר שיוויון באכיפה ובשירותים של הפלשתינים בשטחי C.
אם אכן זו המציאות – אפשר שוב לשבח את השר סמוטריץ'. כי הוא פועל לתקן סילוף ועיוות מתמשך מזה למעלה מ-30 שנה. קצין בדרגת אלוף לא צריך להתעסק עם נושאים אזרחיים כמו בניה או ארכיאולוגיה. זה לא התחום שלו. למינהל-האזרחי אכן אין היום שום חשיבות ביטחונית או מדינית או כלכלית, ומאז הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלשתינית, אין לו שום חשיבות בשום תחום. כל תכליתו הוא טירטור מיותר של מתיישבי יו"ש. פקידיו מתנהלים ביחס למתיישבים כאילו הם אנשי או"ם, ופועלים כמי שנאלצים מחוסר ברירה לתת את השירות לאוכלוסיה המתגוררת בשטח כי אין ברירה וזה מה שיש.
ישנו אבסורד זועק, שעד היום לא נמצא לו תיקון: אוכלוסיית המתנחלים היא המגזר היחיד בכל העולם הדמוקרטי, שנמצא תחת 'כיבוש' צבאי. כן, המתנחלים, לא הפלשתינים. המתנחלים הם האזרחים היחידים בכל העולם הדמוקרטי, שלצורך הרחבת בית או סגירת מרפסת, שלא לדבר על עצם בניית בית, צריכים אישור של השר הממונה על הצבא, ולא של השר האחראי על הבניה.
הממשל הצבאי, שהוקם מיד אחרי שחרור יש"ע סיני והגולן, והפך בשנת 1981 למנהל-האזרחי (בגלל תוכנית האוטונומיה שהציע בגין בהסכם קמפ-דיוויד לפלשתינים, שלא מומשה אז), נועד במקור לנהל את חיי היום-יום של האוכלוסיה הערבית הפלשתינית. מיכאל ששר ז"ל, ששימש כדובר הראשון של הממשל הצבאי – גילגולו הראשון של המנהל האזרחי – מתאר בספרו 'מלחמת היום השביעי' (עמ' 29) ישיבה שהתקיימה בי"ג בסיון תשכ"ז, 21 ביוני 1967, שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים: "בערב, בשעה 18:00, נערכת ישיבת המטה היומית. זוהי מעין ממשלת הגדה המערבית, גוף המורכב מכעשרה קצינים בכירים, שנם נציגי משרדי הממשלה השונים ('שר' הפנים, 'שר' האוצר, 'שר' הסעד וכו')..." מאז ועד היום הגוף הזה הוא 'ממשלת הגדה המערבית' כלשונו של ששר המנוח, הממשלה הפרטית של יהודה ושומרון. ה'שרים' הם הקמ"טים – קציני מטה. כל קמ"ט כזה הוא ה'שר' ביו"ש לתחום שלו.
כשהחלו לקום היישובים היהודיים, הפך המינהל-האזרחי, מעצם קיומו בשטח, גם לאחראי על ההתיישבות היהודית.
אבל לפני 31 שנים נחתם הסכם אוסלו, במהלכו קיבלו הפלשתינים רשות עצמאית במסגרת של אוטונומיה, על טריטוריה מוגדרת שבה אין שום יהודי. כל ערביי יו"ש נמצאים תחת אחריות הרשות הפלשתינית, שהיא רשות עצמאית עם כל הסמכויות השלטוניות (למעט חוץ וביטחון), עם פרלמנט עצמאי, עם ממשלה עצמאית, המנהלת כלכלה עצמאית (הנהנית מתרומות בינלאומיות, שאינן מסייעות כלל לאזרחי ישראל, אלא רק לפלשתינים ברש"פ), ואחראית באופן סוברני לחלוטין לכל הנושאים האזרחיים של התושבים בשטחי הרש"פ: בניה, תחבורה, חינוך, תעשיה, תיירות, בריאות וכו'.
האוכלוסיה היחידה שנותרה תחת אחריות המינהל-האזרחי היא המתנחלים (ועוד כמה עשרות אלפי פלשתינים בודדים, שנותרו בשטחי C). רק המתנחלים נותרו תחת משטר צבאי.
בניגוד לשקר שהערבים והשמאל הישראלי הצליחו למכור לכל העולם, הערבים ביו"ש לא באמת נמצאים תחת כיבוש. הם לא כפופים לחוקי ישראל. מאז הסכם אוסלו יש להם פרלמנט פלשתיני עצמאי משלהם, שלו הם מצביעים בבחירות עצמאיות דמוקרטיות לחלוטין, שמחוקק להם את החוקים שלהם, ומרכיב את הקבינט שלהם. בדיוק כמו אזרחי ישראל. איפה כאן האפרטהייד?
מסירת האחריות בכל תחום למשרד הממשלתי כמקובל בישראל, היא אכן סוג של 'סיפוח' ההתנחלויות, גם בלי לקרוא לזה כך, ואין לי שום בעיה עם זה. בהחלט הגיע הזמן להפקיע מקציני הצבא את שיקול הדעת בנושאים האזרחיים הקשורים להתיישבות היהודית. אני, כתושב השומרון, מצביע בבחירות לנציגים שלי בכנסת – לא לאלוף הפיקוד. זו מהות הדמוקרטיה.
את שיקול הדעת שלו, צריך האלוף לשמור להחלטות שהוא מבין בהן ומוסמך אליהן, כמו אופן פריסת הכוחות בשטח וטקטיקות הלחימה נגד הטרור. האלוף, או כל קצין אחר, לא צריך להחליט איזו בניה לאשר, ומה יהיה אורך חופשת הלידה של המתנחלת עם תום הריונה במזל טוב. העברת הסמכויות ממערכת הביטחון לממשלת ישראל היא אחד הצעדים הכי נכונים שעושה הממשלה הנוכחית.