אלוף מיל' עמוס גלעד הוא אחד מאנשי המודיעין הטובים שהיו לצה"ל בתולדותיו. לפני חצי יובל שנים, כשהוא כיהן כראש חטיבת המחקר באמ"ן וכמתאם הפעולות בשטחים, למדתי ממנו רבות בתדרוכים לכתבים הצבאיים על המזימות של הרשות הפלשתינית ושל יאסר ערפאת כלפי ישראל.
הניתוחים שלו את המגמות הפלשתיניות היו מעולים ומדוייקים, כששורת הסיכום בדרך כלל היתה קבועה: הפלשתינים לא באמת רוצים הסדר קבע, ואם כן הם מציבים תנאים בלתי מתפשרים ששום ממשלה ישראלית, תהיה הכי שמאלית, לא תוכל לקבל.
אבל כמו כל אנשי המודיעין, גם גלעד שבוי ב'קונספציה' מדינית לקויה, מנותקת מההבנות שלו עצמו, שפשטה את הרגל כבר לפני 30 שנה, אבל חסידיה כמו עמוס גלעד מתקשים להתנתק ממנה: חייבים תהליך מדיני, חייבים לסגת מיו"ש.
והדבר בא לידי ביטוי במאמרו ב'ידיעות אחרונות' הבוקר, בכותרת "תבונה מדינית לצד עוצמה צבאית".
גלעד טוען כי "ביהודה ושומרון פועלות שתי אסטרטגיות סותרות. בראשונה, צה"ל, שב"כ ויחידות המשטרה המיוחדות פועלים בהיקפים נרחבים ובהצלחה מדהימה לסיכול פעולות טרור בכל רחבי המדינה. הצלחתם היא בעלת משמעות אסטרטגית... מנגד, מופעלת אסטרטגיית פעולה בהנהגת השר בצלאל סמוטריץ'... מטרתו היא שליטה ישירה ביהודה ושומרון, על בסיס ההתנחלויות והיישובים היהודיים".
זו בדיוק הטעות של גלעד וחבריו. לא מדובר באסטרטגיות סותרות. אלו שתי הפנים של אותה אסטרטגיה, להשגת אותה מטרה אסטרטגית: רק שליטה ביטחונית מלאה של צה"ל בכל יו"ש, וריבונות מלאה בשטחי C, יבטיחו את ביטחונה של מדינת ישראל. והדרך לכך עוברת באמצעות המהלך המבריק שסמוטריץ' קידם, זה שגלעד מקונן עליו: השתלטות על המינהל האזרחי. הפגם העיקרי בשליטה הישראלית ביו"ש נובע בדיוק מהעיוות הזה: שאזרחים ישראלים כפופים ל"זרוע ביטחונית בפיקוד קצין בכיר בדרגת תת-אלוף, שכפוף לאלוף פיקוד מרכז ולמתאם הפעולות בשטחים" כתיאורו המדוייק של עמוס גלעד. העיוות נובע מכך ש"תכליתו המקורית של המינהל היא לאזן בין האוכלוסייה היהודית לבין הפלשתינית" כפי שמתאר גלעד. אין, לא יכול להיות, ואסור שיהיה איזון בין האוכלוסיה היהודית והאוכלוסיה הפלשתינית בשטחי C, האיזור היחיד ביו"ש שלמינהל האזרחי יש סמכות כלפיו. (כי שטחי A וגם B נתונים לאחריות הרשות הפלשתינית. בשטח B האחריות הביטחונית היא ישראלית והאזרחית של הרשות הפלשתינית). היעד של סמוטריץ' ושל החושבים כמוהו, הוא אכן "לאפשר שלטון לגיטימי ביהודה ושומרון עד להשגת פתרון קבע" כמו שטוען גלעד, אבל פתרון הקבע חייב להיות שונה ממה שגלעד שואף אליו: בשום פנים ואופן לא מדינה פלשתינית ביו"ש. מדינה פלשתינית ביו"ש, כשצה"ל והשב"כ מאבדים את שליטתם, תהיה מהר מאד מדינה חמאסית. ומה המשמעות של מדינה חמאסניקית ראינו כולנו בשמחת תורה בעוטף עזה.
ותפסיקו בבקשה להבהיל אותנו עם "הניסיונות המסוכנים ביותר של השר בן גביר לעורר את גזרת הר הבית ומקדש אל־אקצא (מה זה? ח.ה.) – אחד ממוקדי התבערה המסוכנים בעולם. אם הוא ימשיך בהתגרויותיו, הוא עלול להצית אש בינינו לבין העולם המוסלמי כולו" – כפי שכותב גלעד במאמרו. יהודים מתפללים כבר חמש שנים על הר הבית, ושום טרור לא התלקח כתוצאה מכך. מאז תשעה באב השנה יהודים משתטחים בהר הבית, והסערות היחידות הן בערוץ 12 בכתבות הבלתי פוסקות של ניר דבורי על 'אנשי ביטחון מזהירים מהימין על הר הבית' כשהוא מציג שוב ושוב את התפילות וההשתטחויות. אני נכנס מדי פעם לאתר סוכנות הידיעות הפלשתינית 'מעאן'. ההתייחסות ליהודים על הר הבית ('מתנחלים שוב פלשו לאל-אקצא' זה הנוסח הקבוע שלהם) לא השתנתה בחודש האחרון. רק בערוץ 12 וב'ידיעות אחרונות'.
הנקודה היחידה שאני יכול להסכים עם גלעד, ובכך חולק גם על סמוטריץ', מתייחסת להמשך קיומה של הרשות הפלשתינית. הרשות הפלשתינית היא אכן אוייב, שבצד אחד נלחם בנו ובצד אחר משתף איתנו פעולה, גם אם מוגבלת. בצד הנלחם בנו, מדינית ומשפטית, צריך להילחם בכל הכוח. מנגד צריך לנצל את שיתוף הפעולה הביטחוני למלחמה בטרור. יש לישראל תועלת מכך שהטיפול באוכלוסיה הפלשתינית לא נמצא בידיה (ולכן גם אין צורך במינהל האזרחי). כאן חסרה לי האסטרטגיה של מדינת ישראל וגם של סמוטריץ', מה צפוי לקרות ביו"ש אם הרשות הפלשתינית אכן תקרוס, ואיך מדינת ישראל נערכת לכך.
הגישה שלי גורסת שגלעד צודק וטועה בצד אחד, וסמוטריץ' צודק וטועה בצד האחר: בשום פנים ואופן לא "לבחור באופציה מדינית אחרי שצה"ל הפליא מכותיו בחמאס" כמו שמציע גלעד במאמרו, ולא לתת לפלשתינים ריבונות או מדינה, אבל להחיל ריבונות ישראלית רק בשטחי C, ולא להביא לקריסת הרשות הפלשתינית שתמשיך לשלוט בשטחים שבידיה מכוח הסכם אוסלו.