קאטו הזקן חי וקיים

1. כמו קאטו הזקן, שאף פעם לא חָדַל מלהזכיר לחברי הסנאט ברומא את חובתם למחוץ את ממלכת קרתגו האויבת המרה, לא חָדֵל האלוף (מיל') גיורא איילנד, איש ביטחון ותיק בעל קריירה מרשימה, לקרוא מידי פעם מחדש, מאז ה-7 באוקטובר, לנהל מלחמת הכרעה אמיתית כנגד החמאס ולהכחידו מתחת השמים.

כבר שנה תמימה שהוא זועק להחריף את הטיפול באוייב על מנת להכריעו, כולל באמצעות הרעבה, אבל ממשלת ישראל מעדיפה להמשיך במיתווה מלחמת הדרדלה, שנכפית עלינו בידי האמריקאים והאירופים; אלא שזו לעולם לא תביא את האוייב הנאצי-חמאסי האכזרי מאין כמוהו לידי קריסה ומיטוט סופיים.

איזכור שמו של קאטו הזקן (234 לפנה"ס עד 149 לפנה"ס), מחייב הבהרה קצרה לגבי דמותו, במיוחד לטובת אותם מקוראינו שלא למדו לימודי ליבה (והאמינו לי – יש הרבה כאלה). ובכן, קאטו הזקן היה, בין היתר, סופר ומדינאי שפעל בתקופת הרפובליקה הרומית, ששמו האמיתי היה מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס, שקוצר מחמת אורכו ל-קאטו. הוא נקרא הזקן, מפני שבסנט כיהן קאטו נוסף, שנתכנה לשם ההבחנה, קאטו הצעיר.

קאטו הזקן אימץ לעצמו נוהג שהנציח את זכרו עד היום, למעלה מאלפיים שנה אחריו. הוא נהג לסיים כל נאום בסנאט, באותן מלים: "ומלבד כל זאת, אני סבור שמוכרחים להרוס את קרתגו". זו כיום גם דעתם של רבים במקומותינו, לגבי האוייב הפלשתיני הרצחני נאצי, לאחר שהגיעו למסקנה, שאם לא נהרוס את קרתגו בת ימינו, שוחרת המלחמות והמוות, תהרוס קרתגו החדשה אותנו (היל"ת). דרך אגב, קאטו הזקן לא ראה פרי בעמלו: רק 3 שנים אחר מותו, בשנת 146 לפה"ס, כבשה רומא את אוייבתה קרתגו וריסקה אותה.

2. בעוד שכל יפי הנפש במקומותינו, וזה כולל גם חוגים בימין, המזהירים מפני פגיעה במהלך מלחמת עזה ב'חפים מפשע' (יש בעזה חפים מפשע? אם ישנם – יופיעו נא מיד, כמאמר המשורר), טוען האלוף (מיל') איילנד מאז ה-8 באוקטובר, שהאסטרטגיה שבחרה לעצמה ממשלת ישראל, להתרכז ביכולות הצבאיות של החמאס, אינה מתאימה במלחמה נגד הנאצים החדשים.

אסטרטגיה שאותה מציע איילנד כמעט מאז ה-8 באוקטובר היא, אם להשתמש בשתי מלים בלתי מכובסות, הרעבת האוייב. הן לא יעלה על הדעת שממשלת בריטניה למשל היתה מעיזה לספק למפלצת הנאצית בעת המלחמה בה מזון ומים, חשמל ודלק – מה גם שברור עכשיו, לאחר הנסיון שהצטבר בתחום זה, שתוצרי הסיוע ההומניטארי-לכאורה הזה, מגיעים לידי החמאס ומאפשרים לו לחזק את שליטתו באוכלוסיה. הרי לא ייתכן שממשלת ישראל תזרים פירות וירקות ממיטב גידול הארץ, בעוד שהחטופים – כפי שנוכחנו עם חשיפת המנהרה בה נרצחו ששה מהם הי"ד אך לפני ימים אחדים – מורעבים ונאלצים להסתפק במים לחץ ובשלושה תמרים ליום.

השיטה הזו שמפטמת את האוייב במיטב תוצרת ישראל אך אינה מגיעה לחטופים הישראליים, מעודדת את סינוואר להוסיף ולהחזיק בהם. מבחינתו זהו מצב של WIN-WINמבחינתו. למה שירצה בעיסקה בשעה שמדינת ישראל מספקת לו דלק וחשמל להפעלת המזגן במנהרת הסתרים שלו, ושולחת לו מידי יום פירות וירקות טריים, מעדנים וכל מנעמי המטבח הערבי.

לאוייב העזתי, לא סינוואר, לא מחבליו ולא שאר אוכלוסיית 'הבלתי מעורבים', שאיננה קיימת בעזה, אינו סובל – בניגוד לחטופים – שום חרפת רעב. מפני שממשלת ישראל מנהלת נגדו מלחמת דה לוקס, שכוללת אספקת מזון בשיירה של 200 משאיות ענק ליום. את ממשלת ישראל לא מעניינת העובדה שהאוייב הוא בעצם כל עזתי, מגיל 6 ומעלה, שהיה מוכן ב-7 באוקטובר לעלות על אופניים או על עגלה רתומה לחמור, או אפילו לנוע ברגל על גבי כפכפים, לעבר יישובי העוטף כדי לרצוח ולבזוז כל מה שאפשר. החלאות העלובות הללו ראויות לאיזושהי התחשבות? לאנושיות כלשהי?

3. איילנד טוען כי ארה"ב, עם כל הסיוע הרב שהעניקה ומעניקה לנו, עדיין חיה ב-6 באוקטובר, עם מטילי הפלדה שהיא קושרת לרגלינו, בדרישתה האנטי מוסרית להאכיל את האוייב. "דרישה זו", פוסק איילנד, "היא בלתי מוסרית בעליל, מפני שהדרך היחידה ליישמה היא, להקריב הרבה יותר חיילים שלנו, על מזבח ההישרדות העזתית. האמריקאים מעולם לא הנהיגו עקרונות בלתי מוסריים כאלה כלפי עצמם".

איילנד מציע לאמריקאים להיזכר בקרב שצבאם ניהל באביב 1945 לכיבוש אוקיאניה שליד יפן. "היפנים נלחמו בעוז מתוך מנהרת ובונקרים, השתמשו באוכלוסיה כמגן אנושי, ולכן 100 אלף אזרחים נהרגו באש האמריקאית".

הנַחְנָחִיוּת האמריקאית העכשווית, אומר איילנד, הינה בלתי מוסרית בעליל: בפעילותם לאספקה שוטפת של מזון ומים, חשמל ודלק, גז לבישול ותרופות, ואפילו אינטרנט, הם כביכול אומרים לחמאס: אתם תמשיכו להילחם בישראלים, להתעלל בחטופים – ואנחנו נדאג לכל צורכיכם.

4. ומה עם הדרישה להומניטריות שמציב בפנינו העולם 'הנאור', שללא ספק מונע אי שם גם מרגשות אנטישמיים סמויים? לישראל נימוק איתן כנגד טיעונים הומניטריים-לכאורה, 'נאורים': אלה :כל עוד חטופינו נתונים למשיסה, להרעבה ולפגיעות פיזיות ונפשיות בידי החוליגנים, שאינם מאפשרים ביקורים הומניטריים של הצלב האדום אצלם, אל ידברו איתנו על הומניטריות. איילנד: "גם לחץ הומניטרי הוא אמצעי לגיטימי להגדיל את הסיכוי לראות את החטופים בחיים. אסור להיכנע לנארטיב האמריקאי שמרשה לנו להילחם רק נגד לוחמי חמאס, במקום לעשות את הדבר הנכון - להילחם נגד כל המערכת היריבה, עד הבאתה לידי קריסה אזרחית, שתקומם את האוכלוסיה המורעבת והצמאה כנגד החמאס".

יתירה מזו: לטענתו מותר מבחינת החוק הבינלאומי לקיים מצור שנועד להרעיב את האוייב, אם יוצרים קודם לכן מסדרונות יציאה בטוחים לאוכלוסיה. ומאחר שצפון הרצועה מכותר בידי צה"ל, צריך לתת לאוכלוסיה במרחב זה הזדמנות לרדת דרומה, ומקץ שבוע לחדול מאספקת כל סוג של אספקה למרחב זה. ל-5,000 החמאסניקים שבצפון הרצועה תהיה לאחר מכן הברירה בין כניעה, מוות ברעב או לחמוק החוצה יחד עם האזרחים.

איילנד סבור שרק לחץ כלכלי קיומי מסיבי על מה שמכונה אוכלוסיה אזרחית, יקומם את האזרחים הרעבים נגד החמאס ולבסוף יפיל אותו מהשליטה בעזה. "במלחמות ההווה מושפעים דיקטטורים לא מלחץ צבאי ולא ממספר הרוגיהם. סינוואר, כמו לואי ה-16 והצאר הרוסי, חושש משני דברים בלבד: מקיום אלטרנטיבה שלטונית ומהימצאות המון רעב וכועס". במלים אחרות: רק רעב אקוטי יקומם את האוכלוסיה כנגד ההנהגה החמאסית. אבל כל עוד יש פיתה וזיתים, עגבניה ובצל, שמן זית ואפרסקים, ענבים ומנגו – מה רע, מבחינתם?

אנו עושים בדיוק את ההיפך מהנדרש, אומר איילנד. אנו מספקים לחמאס מזון ותרופות, כדי שהוא יחלק אותם לאוכלוסיה, שנאלצת בכך להבין, שחייה תלויים ברצונו הטוב של החמאס ועליה לחזקו.

"לא נוכל לנצח בעזה", אומר איילנד, "כל עוד אנו מספקים לחמאס ארבעה יתרונות: לעזה נכנסת אספקה בכמות שמרגיעה את התושבים; האספקה מחולקת בידי החמאס ובכך מתחזק מעמדו השלטוני; חמאס מוכר האספקה במחירים מופרזים ומעשיר את קופתו (מאז תחילת שיגור האספקה ההומניטרית לרצועה, הרוויח החמאס מעסקי המסחר הללו במזון ובציוד ההומניטרי כחצי מיליארד שקל); רווחי עתק אלה משמשים לגיוס לוחמים חדשים במקום אלה שנהרגו".

5. נחזור לקאטו הזקן ולדביקותו בצורך לחרב את קרתגו. בשנת 149 לפנה"ס, במידה רבה הודות למסע השיכנוע של קאטו, יצאה רומא למלחמה בקרתגו, שבסופה הושמדה העיר. קאטו הזקן לא זכה לחזות בניצחון הרומאי, שהושג שלוש שנים לאחר מותו, אבל זכה לפחות לראות בתחילת המלחמה, מספר חודשים לפני שהלך לעולמו. מה שמעיד כי מאמציו לשכנע את רומא להילחם באוייב המר בקרת-חדשת (זה היה שמה המקורי של קרתגו) לא היו לשווא. ואם רק דבקים במשימה - סוף הניצחון לבוא.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')