בימים של סימני שאלה המוצבים מעל כל ערך ואידיאל, על אף המלחמה והאתגרים הצפויים לישראל בעתיד, מבקש אתר 'חמ"ל מורים' להנגיש למורים ומורות בחטיבות הביניים והתיכונים תוכן ציוני לאומי עבור שיעורי חינוך, אזרחות, היסטוריה ועוד.
על המיזם שוחחנו עם אחר ממוביליו, ד"ר יוסי לונדין, ראש המחלקה להיסטוריה במכללת "אורות ישראל" ברחובות. לשעבר חבר ועדות המקצוע בהיסטוריה ואזרחות ומורה בישיבה תיכונית, וכבר בפתח דבריו הוא מדגיש כי "למרות כל הקיטורים מערכת החינוך עושה הרבה פעמים עבודה טובה, למרות כל הבעיות מסביב, גם בנושאי ערכים אבל יש בעיות שונות, חלק נובעות כי החומרים מקוצצים והידע הולך ויורד כחלק מהמעבר של מערכת החינוך למיומנויות במקום ידע".
התוצאה של המציאות המשתנה היא השמטת מקצועות בסיס הנוגעים לתולדות ישראל, היסטוריה , תנ"ך וכיוצא באלה. "הבעיה השניה היא שיש נושאים שהיו בעבר מאוד מאוד ברורים וחד משמעיים כמו ערכים, מסירות, ציונות, יהדות וצדקת הדרך הפכו להיות בחלק מהמקומות מוגדרים כפוליטיים, כבעייתיים וכאלה שנתונים בסימן שאלה וחשש מכך שהורה יפנה, ישאל שאלות ואולי התקשורת תתקוף בכתבה כזו או אחרת".
מול התחושה שנוצר במערכת החינוך חוסר ערכי מהמניעים הללו, חשו מובילי מיזם 'חמ"ל מורים' שנכון יהיה "להציע לכל המורים מכל המגזרים חומרים תכופות מתכתבים עם החומרים של משרד החינוך, אבל שיש בהם דגשים אחרים ונוספים, חומרים שמגיעים מהקנון היהודי והציוני עם אמירות ברורות לגבי עם ישראל, הארץ והציונות בלי להיכנס לפוליטיקה קטנה של עמדה כזו או אחרת. אנחנו משתדלים לפתח דיונים אבל לתת מענה בנושאים שהם לפעמים חסרים גם בגלל קוצר זמן וקוצר המשאבים וגם כי חוששים מלדרוך על מוקשים".
לשאלתנו אם המוקשים הללו, כהגדרתו, אינם אמיתיים בעידן שבו השאלה היא ערך מקודש וסימן שאלה מרחף מעל כל ערך, משיב ד"ר לונדין ומדגיש כי מערכי השיעור פתוחים תמיד לדיון ולשאלות אך חשוב לתת את הדעת לנקודה ממנה יוצאים אל הדיון. שאלת הבסיס של צדקת הדרך חייבת לקבל תשובה ברורה שמבהירה שאכן אנחנו הטובים בסיפור, שהציונות היא הדבר המוסרי ביותר שקרה בשנים האחרונות ושהאויב הוא אכן הרע כאן. לאחר מכן ניתן לדון בעוד הרבה נקודות משנה פנימיות.
אחת הדוגמאות הרלוונטיות לימים אלה מתוך מגוון מערכי השיעור הקיימים באתר המיזם היא ההתייחסות ליום השנה הראשון לטבח השבעה באוקטובר והשאלה אם הדגש הוא על השכול, הכשלון והצער, או גם על התקווה הכוח והתעצומות שהופיעו מהאירוע.
גם סוגיית פדיון שבויים זוכה למערך שלדברי ד"ר לונדין שונה מזה המוצע למורים שלעיתים מעדיפים שלא להעמיק ולוקחים את המערכים המוצעים להם כפי שהם, גם אם מדובר בציטוטים חלקיים והיעדר העמקה ראויה ומתבקשת בשאלת עמדתה של היהדות לאורך השנים בסוגיה זו.
לשאלתנו אם חוגים מסוימים עשויים להביע תרעומת על התכנים ודרכי ההגשה, אומר לונדין כי הצוות המוביל את המיזם מגיע מכלל המגזרים, מהצפון דרום, דתיים ולא, מבוגרים וצעירים, ואכן יהיו חוגים מסוימים שיבקרו את הדברים אך לתפיסתו "שמונים אחוז מסכימים לליבה המרכזית של מטרת העם היהודי בארץ ישראל, להקים מדינה חזקה המחוברת באופן עמוק למסורת, מדינה שתהיה אור לגויים", ולאחר קביעת המסגרת הזו ניתן להמשיך ולהתווכח על סעיפי הפנים. מנגד, מי שסבור שנכון לחנך לירידה מהארץ, שהאויב הוא הצודק, שאם דעתו אינה מתקבלת נכון לשרוף את המועדון, שהחמלה על ילדי האויב צריכה להיות גדולה מהחמלה על ילדי ישראל, "הוא לא חייב לקרוא את הערכים הללו".
עד כה, אומר לונדין, העדיפו מקבלי החלטות במשרד החינוך שלא לעסוק בסוגיות שגרמו לקבוצה שולית לעורר רעש והתנגדות קולנית. לתפיסתו מדובר באנשים טובים שנמצאים ברובם במקום הנכון, אך גם הבירוקרטיה מפריעה להם בקידום תכניות מסוג זה, וגם החשש מאותן קבוצות רעשניות שפחות מורגשות בחינוך הממלכתי דתי וקיימות יותר בחינוך הממלכתי. משרד החינוך "לא אימץ את העיקרון ששקט הוא רפש" ובשל כך חתר לקונצנזוס שקט ונמנע מעיסוק בסוגיות הללו.
"משרד החינוך לא נשלט בידי פוסט ציונים, גם בממשלה הזו וגם בקודמות, המשרד נשלט על ידי אנשים שאוהבים את המדינה ורוצים בטובתה, אבל רוצים שקט ולכן כשהיו צעקות מכיוון מסוים הורידו תנ"ך והיסטוריה, משום כך גם הורידו שאלות על גיוס משמעותי". מול המגמה הזו מבקש המיזם של ד"ר לונדין וחבריו להתמודד.