רועי קונקול, לשעבר דוברו של יאיר לפיד בעת ששימש ראש ממשלה, עסוק מאז תחילת המלחמה בעיקר בשירות מילואים. מעל ל-170 ימי מילואים כבר מאחוריו והוא עתיד לחזור לשירות בקרוב.
בראיון באולפן ערוץ 7 מתייחס קונקול לנושא הבוער ביותר בפוליטיקה הישראלית, כניסתו האפשרית של גדעון סער לממשלה, ומצנן את ההתלהבות.
"הסיפור הזה הוא ממש מיקרו-קוסמוס של הבעיה שלנו במדינת ישראל. כי בסוף מה המסר לעם ישראל? איזה מפץ פוליטי? דרמה פוליטית? זו ממשלה של נתניהו עם אנשים שכבר עשרים שנה עושים משחקי כיסאות ביניהם. חוץ מסידורים פוליטיים כאלה ואחרים, במה זה ישפיע על עם ישראל? מה זה חשוב לעם ישראל? בסוף אנחנו תקועים כי הפוליטיקה שלנו תקועה מכל הכיוונים. אם סער ייכנס או לא - בעיני זה חסר משמעות", אומר קונקול.
הוא מציין כי "הדבר היחיד שיכול לחבר את העם הזה עוד פעם זה משהו אחר. אבל לא ממשלת אחדות ככוח מציאותי או אינטרסנטי לרגע מסוים. ממשלת אחדות בתחילת המלחמה הייתה דבר נכון. אבל מדינת ישראל זקוקה לממשלת אחדות אמיתית, כזאת שמסוגלת להכיל את רוב הגוונים של העם וגם לקבל הכרעות שהמוקד שלהם הוא פשרה. כי אף ממשלה, לא חשוב מאיזה צד, גוש, או מחנה, לא מסוגלת היום לקבל הכרעות במדינת ישראל שהן עמוקות ומהותיות במעמד צד אחד. צריך ממשלת אחדות ששוברת את כל נושא הגושים והמחנות".
כשהוא נשאל על התנהלותו של יאיר לפיד שלא נענה לאף הצעה לממשלה רחבה משיב קונקול כי "בסוף, בשבעה באוקטובר, לפיד הוא זה שפנה לביבי לממשלת אחדות, רק עם תנאי שיוצא את הצד הקיצוני מהממשלה. לצערי זה לא קרה והדברים הקשים שאמר לפיד התבררו כנכונים. הוא אמר שהממשלה לא תצליח לתפקד, לא תצליח לקבל החלטות קוהרנטיות ושהיא תתפרק בגלל חילוקי דעות פוליטיים. זה אכן מה שקרה".
לדעתו, "המרכז הפוליטי שכולל בתוכו את לפיד, בנט, הליכוד וליברמן חייב למצוא את הדרך להוביל את מדינת ישראל ביחד. כל מי שינסה להוביל אותה לבד ילך מסלול של התרסקות שישפיע על כולנו".
אחד הדברים שהכי מדאיגים את קונקול בימים אלו הוא השיח הציבורי בנוגע לעסקת החטופים שהפך אולי לשיח של חרשים. "יש פה שני דברים בעיניי. אחד הוא הנושא עצמו והשני הוא השיח על הנושא עצמו. אני מתנגד לכל עסקה שלא כוללת הכנעה גמורה של החמאס, לא משנה אם הם ימותו או יוגלו, אבל החמאס חייב להפסיק להוות איום צבאי וחייב להפסיק להיות הריבון ברצועת עזה. בלי זה לא ניתן להפסיק את המלחמה בעיני ואסור לחתום על עסקה שכוללת את זה. אם נחתום על עסקה כזאת, יהיו לה השלכות הרסניות לביטחון הלאומי שלנו, כלפי כל הזירה העוטפת אותנו ובראשה איראן. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את זה והמחירים יהיו כבדים מאוד.
לגבי השיח, הוא מאוד בעייתי בעיני כרגע, כי נוצר מצב שהפכו את הנושא הזה לפוליטי וזה אסון בעיני. אנחנו לא יכולים לדבר על עניינים של חיים ומוות מתוך פוליטיקה. חמור מכך, התחלנו להתחלק למחנות בסיפור הזה, מי שרוצה עסקה הוא הומני ומי שלא רוצה עסקה הוא רוצח שמפקיר את החטופים למות, אי אפשר לנהל את השיח הזה כך. אני לא משתתף בו ולא יודע איך להתנהל מולו".
הוא מוסיף כי "גם בתוך משפחות החטופים יש חילוקי דעות, אבל הם בעיני קדושים ויכולים להגיד ולעשות מה שהם רוצים. אבל כדי לנהל ביטחון לאומי של מדינה, אתה לא יכול לעשות את זה ממקום אמוציונלי ובודאי שלא יכול להפוך את הנושא הזה לשיח מחנאי פוליטי, כי זה מפרק אותנו מבפנים ומחליש אותנו מאוד בנקודה הזו במשא ומתן. בסוף האויב מסתכל ואומר 'למה לי? רגע תן להם לריב. אולי אני יכול להוציא עוד משהו'".
להערכת קונקול, עסקה כעת לא נמצאת על הפרק, משום שיחיא סינוואר כלל לא מעוניין בה וייתכן מאוד שהמחאות ברחוב רק מחזקות את דעתו. "זכותם של אנשים למחות. אבל אי אפשר להגיד היום שהמחאות לא גורמות נזק למשא ומתן מול חמאס מכיוון שהן מעלות את המחיר. זה הדבר האחרון שהמוחים רוצים לעשות והם לא מתכוונים לכך, אבל זה תוצר הלוואי של הסיפור הזה. אני אגב חושב שעם או בלי מחאות, סינוואר לא מתכוון לעשות עסקה בכל מקרה. חמאס לא יעשה עסקה שלא תבטיח את המשך שלטונו. זה הדבר היחיד שמשנה לו".
בצער, הוא מודה, שמחאת קפלן הלכה רחוק מדי לפני ה-7 באוקטובר. "ברמה האישית שלי, ואינני מדבר בשם אף אחד חוץ ממני, אני חושב שהמחאה עם איומי הסרבנות הלכה רחוק מדי. זה נכון שהקלף הזה בסוף עצר את הרפורמה המשפטית. אבל הוא עשה שני דברים נוספים שבעיניי אסור היה שיקרו. האחד, זה גרים לריב. השני היה שזה הוכח כבלוף. אני חושב שלכולנו יש אחריות לזה. אותי כמעט לא מעניין לדבר עם אנשים שמנהלים את השיח של השישה באוקטובר. הם נשארו תקועים שם, הריבים שלהם נשארו תקועים שם. זה מתיש אותי. אני לא חושב שזה אמיתי אלא שאריות של אנשים שמנסים להיאחז במה שהם מכירים ובמה שהם יודעים".
למצב הזה, אומר קונקול, אחראית ההנהגה. "בסוף, מי שמקבל את ההחלטות, יושב סביב שולחן הממשלה. הוא מקבל את ההחלטות, האחריות היא על הכתפיים שלו. אם הוא חשב וידע, והוא ידע וכולם ידעו, שהמצב החברתי במדינת ישראל הוא גרוע ושברירי הוא היה צריך לעשות משהו. התפקיד הראשון במעלה שלו זה לדאוג שעם ישראל יישאר מאוחד ביחד. יותר מהרפורמה המשפטית, יותר משיקולים פוליטיים, יותר משיקולים ביטחוניים גם. זה התפקיד הראשון שלו. אתה צריך לדרוש מאזרחים אחריות, אבל לא כמו שאתה דרוש בסוף מי שמקבל את ההחלטות".
הוא מדגיש כי "הפוליטיקה היא לא רעה. זה כלי שיכול לשמש ולסייע באופן מאוד טוב וגם כלי שמשתבש בדרך ונעשה רע. מה מאוד ברור מתחילת המלחמה, ולדעתי ברור גם מאוד מאוד היום, זה הפער בין העוצמה של העם לחולשה של המנהיגות ושל המנהיגים. אנשים בחדשים הראשונים הזכירו לעצמם ולנו מי הם. הם הרבה יותר טובים ממה שהתרגלנו לחשוב על עצמנו ולחשוב על האחר. הפער זועק לשמיים, כי הפוליטיקה מייצגת משהו שהוא מאוד חלש ומפלג, והעם מייצג משהו שהוא מאוד חזק ומאחד. במובן הזה, הפוליטיקה לא עומדת בציפיות של העם שלה".
הפיתרון יבוא מבחינתו בהחלפת כוחות במערכת הפוליטית. "מדינת ישראל מצוינת בהמון דברים ונכשלת בנושא הפוליטית. זה בגלל שהמערכת הפוליטית שלנו תקועה כבר הרבה יותר מדי זמן עשורים עם אותם אנשים, עם אותן מפלגות, שמשחקים משחקי כיסאות ביניהם. אחד מהסממנים של דמוקרטיה, של מדינה בריאה או של כל ארגון אחר שהוא בריא זה זה שיש בו חילופי שלטון, התרעננות ויש בו כוחות חדשים שנכנסים. אני חושב שגם במדינת ישראל זה משהו שחייב לקרות כי אחרת אנחנו נשארים תקועים בדיוק באותו מצב. המדינה הזאת חייבת בחירות במובן הזה שהממשלה חייבת לקבל אמון מחדש של העם. כל ממשלה חייבת אמון מחדש של העם. זה כוח יוצא ממלחמה בכלל".