אחד הרגעים התקשורתיים המכוננים מבחינתי בשבוע המלחמה העוצמתי הזה (המילה 'עַצִּים', שנוהגים להשתמש בה משום מה, נשמעת לי קצת חיוורת ביחס למהלומות העזות שהנחתנו על ראשם של אויבינו, שונאינו ומבקשי רעתנו בימים האלה...) היה לאחר הפגיעה הישירה בבית ביישוב קדיתא.
כתב השטח של ערוץ i24 ראיין שם תושב המקום, בעל הבית שנפגע, והדיאלוג ביניהם היה מבחינתי מופע מזוקק של ההבדל בין עם ישראל החי והמחובר לבין התקשורת, שבמילים עדינות – מחוברת קצת פחות...
הרי לפניכם תמלול של הדיאלוג הזה, אבל אנא מכם – אל תוותרו על צפייה בשתי הדקות המכוננות האלה בעיניכם. בסרטון רואים את הכתב על רקע הבית שנפגע, ולצידו התושב, זלמן הלפרין שמו, מביט אל הבית ואל הכוחות שהגיעו אליו, כמו מנסה לאמוד את גודל הנזק. וכעת, נעבור לריאיון עצמו:
כתב: "אנחנו נמצאים בקדיתא, איפה שכפי שדיברנו מקודם, פגעה הרקטה בבית. איתנו נמצא זלמן הלפרין, בעל הדירה. זלמן, בוא תספר לנו קצת מה קרה פה".
זלמן: "היום זו הפעם השלישית שאנחנו רצים למיגונית, וגם הפעם רצנו למיגונית לפי ההוראות של פיקוד העורף, אנחנו ממלאים אחר ההוראות".
ועכשיו מגיע המפנה שבו זלמן חותך את הריאיון הזה, מגביה את הקול שלו בעוצמה ושובר חזק ימינה, לעיניו המשתאות של הכתב המופתע:
"עכשיו כל זה סתם, זה שטויות, כפרת עוונות, אנחנו שמים פס! אנחנו עם ישראל לא רואים את החיזבאללה ולא את החמאס ממטר!" וכאן כבר הקול של זלמן מתעצם והופך כמעט לשאגה: "תנו לצה"ל לנצח! תנו לצה"ל לנצח! תפסיקו כבר עם כל ההפגנות וכל השטויות! תנו לנו לעבוד! תנו לחיילים לעבוד! הילדים שלנו בגבולות, בעזה, תנו לצבא לנצח! תנו לצה"ל לנצח!"
ואז זלמן מצביע שוב על הבית שנראה מאחור ומסביר לכתב מה דעתו על הבית שלו, שנהרס:
"זה רק עצים ופלסטיקים וזגוגיות, זה שטויות, אנחנו נבנה את הכול לתפארת. נעשה את הכול חדש. על אפם ועל חמתם. אני עוד פעם אומר: תנו לצה"ל לנצח! תפסיקו עם כל ההפגנות הקפלניסטיות האלה. תפסיקו כבר!"
מבט לחדשות
דבריו של זלמן נאמרים בלהט ובעוצמה, אך כתבנו הנאמן לא מתבלבל ולא מאבד את העשתונות, וממשיך בריאיון כמתוכנן.
כתב: "כן, בוא תספר לנו רגע, זה הבית שלך פה מאחורה? וכשאתה שומע את הבום, כשאתה שומע שהוא קרוב, המיגונית נמצאת ממש פה, אתה מבין שזה בדרך אליך?"
זלמן: "אני שומע אזעקה, אני רץ למיגונית כמו כל אזרח, פיקוד העורף החליט ככה, אני עושה מה שאומרים". אבל אז, זלמן חוזר שוב אל דף המסרים של מפלגת העם, בלי להתבלבל: "אבל תנו לצה"ל לנצח! אנחנו כבר השכבנו את החיזבאללה על הרצפה, הם בוכים. תנו להם עוד קצת בראש ונגמר הסרט. תנו לצה"ל לנצח!"
ואיך לדעתכם מגיב הכתב האמיץ שלנו? ניחשתם נכון: הוא ממשיך בשלו.
כתב: "לשמחתנו זה נגמר הפעם כמו שאמרת, רק ברכוש ולא בגוף אבל המצב בצפון הוא מחריד".
ואיך לדעתכם משיב זלמן על דברי הכתב? כמו תוכי, ממשיך עם "דף המסרים"...:
זלמן: "אבל תנו לצה"ל לנצח, ראבאק! הם לא נותנים להם לעבוד. כל השמאלנים האלה לא נותנים לעבוד".
וכתבנו האמיץ מסיים את הריאיון ברוח שבה הוא נפתח: "אז אנחנו באמת שומעים את קולותיהם של התושבים שמבקשים למרות הכול, למרות ההרס, למרות הפגיעה הקשה, מבקשים דבר אחד: להמשיך להגביר את קצב התקיפות כדי שבסופו של דבר תושבי הצפון, תושבי הגליל יוכלו לחזור הביתה והכי חשוב – בביטחון".
וכך הריאיון מסתיים, כשברקע שומעים את זלמן שואג בקול גדול: "א-מ-ן!!!"
צריך להבהיר משהו: זלמן, על כל פנים לפי חזותו החיצונית, הוא לא איזה דוס שהרגע חזר מהישיבה או מבית הכנסת. ממש לא. אבל הפשטות האמיצה והבוטחת שלו, שנפנפה כלאחר יד את העיסוק בבית הפרטי שנפגע מאוד, והחזירה את העיסוק בנושא העיקרי – השמדת האויב והניצחון עליו, הבהירה בצורה מזוקקת ממה העם הזה עשוי. והפער בין המבט התקשורתי הרפה ובין המבט הטבעי, העממי מלא העוז והגבורה, מעולם לא היה חד וברור כל כך כמו בריאיון הקצר הזה.
הכול תלוי בלב
מה מבדיל בין נקודת המבט של כתב החדשות לבין זו של זלמן הלפרין? מה גורם לזלמן לראות את האירוע בפרספקטיבה הנכונה, בלי להביע חולשה ולהפך – לשדר עוצמה ועוז רוח, בעוד הכתב, חוזר שוב ושוב בעיקר לטרגדיה של הרס הבית?
התשובה היא שנקודת המבט על המציאות קשורה במקום שבו לב האדם נמצא. בפרשת נצבים מתארת התורה מציאות שבה אדם מישראל מחליט שהוא לא מתחשב בברית שנכרתה בין ישראל לה', ועושה בלשוננו "מה בראש שלו": "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ..." (דברים כט, יח).
וכך הסביר את הדברים מו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל: "מדוע יאמר האדם לא יקרה לי כלום? 'כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ'. המושג של: 'שרירות לב', יוצר תחושה שלילית של אטימות או רוע. לפי רש"י 'שרירות' – לשון ראייה כמו 'שורו'. הסכנה של לפנות מעם ה', מתחילה מזה שהאדם הולך לאן שהלב שלו נוטה.
"לפי רש"י, פירוש הביטוי 'בִּשְׁרִרוּת לִבִּי' הוא מעין מה שנאמר: 'וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' (במדבר טו, כט). שואלים חז"ל בספרי: לכאורה צריך היה להקדים את העיניים ללב, כי הרי מה שהעינים רואות הלב חומד, אז מדוע לא כתוב: 'ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם'? עונה המדרש: הכול תלוי בלב..." ("כדבר אלישע", דברים, עמ' 103).
הלב הוא שקובע את נקודת המבט על המציאות, ואיפה שליבו של האדם נמצא – שם נמצאות גם העיניים שלו, נקודת המבט שלו על המציאות. זלמן לא שוקע בנקודת המבט של הכתב כי הלב שלו נמצא במקום הנכון. וזה כל ההבדל.
יהודי טבעי כראוי
כל מי שלמד אי פעם בישיבת "מרכז הרב" מכיר את סדר לימוד שמירת הלשון־חפץ חיים לפני תפילת המנחה, שהנהיג ראש הישיבה, רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל; הדגש המיוחד ששם על לימוד ספריו של רבינו ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, בעל ה"חפץ חיים", שהשבוע בכ"ד באלול, תחול האזכרה ה־91 שלו.
על מאמרו "צפית לישועה", שכתב בערוב ימיו, כתב הרב צבי יהודה: "...כן באחרונה היה מאמרו 'צפית לישועה', לאמונתה ולבטחונה, לרוחניותה ולממשיותה, גילוי אותו המקור הנשמתי של השלימות היהדותית הטבעית הפנימית הקדושה. אמר אאמו"ר (אדוני אבי מורי ורבי) הרב זצ"ל על ה'חפץ חיים' זצ"ל: הוא היה יהודי טבעי כראוי..." (לנתיבות ישראל חלק ב, מהדורת מאבני המקום בית אל, עמ' יב־יט).
וכיצד הגדיר הרב צבי יהודה באחת משיחותיו את שליחותו המיוחדת של ה"חפץ חיים", דווקא לדורנו?
"בדורנו הופיעה אישיותו המיוחדת של ה'חפץ חיים' זצ"ל, שחיבר ספרים מיוחדים על בריאות הלשון. אותו גאון וצדיק, קדוש וטהור, היה בעל אישיות כלל ישראלית מיוחדת במינה.
"לא לחינם הוא נשלח בשליחות אלוקית מיוחדת לדורנו, לטהר את הדיבור של כלל ישראל קודם השיבה לארץ ישראל. החטא הנורא ביותר של לשון הרע הוא חטא המרגלים – 'וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ' (במדבר יג, לב) – זהו לשון הרע כלל ישראלי".
הקלקול הלאומי הגדול של הלשון ושל הדיבור השלילי, המחליש, מרפה הידיים והמייאש, שורשו בחטא מאיסת הארץ, חטא המרגלים. לעומת זאת – שורש התיקון של "הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים", שהוא "יהודי טבעי כראוי", להתנקות משרירות הלב, לזכות לפתיחת הלב, כדי לראות את הכוחות, הגבורה והעוצמה האדירה של ישראל. "לִרְאוֹת טוֹב".
וברמז קטן לקראת השנה הבאה עלינו לטובה בע"ה – תשפ"ה – תהא שנת פתיחת הלב.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר