סמל אורי מחטיבה 215 של חיל התותחנים, צוער בקורס קצינים, היה בין החיילים שירו את הפגז הראשון של המלחמה.
במלאת שנה למלחמה הוא מספר בראיון לערוץ 7: "התעוררנו במחנה שבטה בשבת לשמועות שהופכות לסרטונים. אנחנו קולטים את המצב. המ"פ שלנו מבהיר לנו את הסיטואציה בשיחה, מבהיר לנו שאנחנו במלחמה ובתוך כמה שעות אנחנו מקבלים מטרה ועכשיו אנחנו עם הכלים שלנו קופצים לעוטף עזה לסייע באש לכל מי שאנחנו יכולים", מספר אורי.
הלוחמים מבינים את גודל האירוע רק כמה ימים מאוחר יותר, הוא מוסיף. "מאותו רגע שהוקפצנו אנחנו מתנתקים מכל קשר עם העולם החיצון למעט שיחות עם המ"פ שאומר לנו כמה הרוגים יש כשהמצב מתבהר. כשאנחנו בלהט הלחימה אנחנו לא כל כך מבינים את זה".
אורי עצמו הוא תושב שדרות וכתושב העיר הוא מספר כי באותם ימי לחימה ,הדבר היחיד שחשבתי עליו היה המשפחה. לא ידעתי שהמשפחה שלי פונתה והייתי עם חשש ממה שקורה להם ואם הם בסדר. מה שעזר לי לעבור את התחושות האלה היה בעיקר העבודה שהיה לנו לא מעט ממנה, להביא פגזים, לסדר אותם, לירות בכל כמה דקות, כך שלא השארתי לעצמי זמן לשקוע במחשבות על מה שקורה עם המשפחה".
בין משימות הצוות של אורי היה חיפוי על כוחות בפינוים והוא מספר על אירוע בו כבר בשבוע הראשון ניתנה להם המשימה לחפות על מסוק שפינה פצועים. המשימה הייתה להכין את התותח עם פגז מוכן בהמתנה לפקודת ירי מיידית כשהצוות בתוך התותח. הפקודה אכן הגיעה. ,באמצע הלילה, היינו ערים, מחכים שיפעילו אותנו עד שאמרו שיורים עכשיו. ירינו בלהט ורגש. זו הרגשה שלא אשכח".
על היחס לו זוכה החייל סבור אורי כי העבודה לא מספיק מוערכת ולא מספיק מוכרת. "המטרה שלנו כחיל היא לספק ארטילריה לכוחות שבשטח. אנחנו עושים הכול, מירי תאורות לשטח אויב כדי שהכוחות יוכלו לראות מה קורה בשטח שמסביבם, אנחנו יורים עשנים למיסוך כדי לחצוץ בין הכוחות שלנו לאויב, אנחנו יורים נפיצים אם להשמדת מטרות ואם לניטרול כוחות אויב ולגרום להם להוריד ראשים כדי שהכוחות שלנו יוכלו להתקדם. יש משפט שאומר שארטילריה היא מלכת הקרב, וזה אנחנו".