שניהם 'ימים נוראים', אך הם אינם דומים ומקבילים אלא משלימים בהנגדה: ביום התרועה (='ראש השנה') לא נזכרה בתורה שום עבודה מיוחדת בקודש פרט לתמיד ולמוסף החג הרגיל – ממליכים את ה' בעולם, תוקעים ומריעים בשופר, אך אין אומרים שום סליחות ותחנונים ולא י"ג מידות של רחמים! (זהו היום היחיד בלי סליחות ובלי מידות הרחמים בכל ארבעים הימים מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים!).
גם תענית אין ביום התרועה – לא מפני שאין צורך בה, אלא מפני שלא תועיל, כמו שלא יועילו סליחות ומידות הרחמים! אל מול מלכות ה' אין עצה ואין תבונה אלא בתיקון אמיתי, בקיום החוקים, המשפטים והמצוות ובעמידת דום ב'מסדר התקיעות' בכל מקום שמלך מלכי המלכים 'סוקר' את עולמו – דווקא אז 'המלך בשדה', בכל שדה בעולמו.
קדושת יום התרועה באכילה ובשמחה דווקא (ראו נחמיה ח', ט-יב), ודווקא יום זה הוא יום דין נורא, שבו הכול נחתם לאלתר, מעין יום הדין הגדול והנורא שלעתיד לבוא (מלאכי ג', כג), הוא 'יום ה'' שבפי הנביאים, שאז יישפטו כולם בבת אחת על צד האמת הגמורה, במידת הדין.
לעומת זאת, ביום הכיפורים 'המלך בהיכלו'; ה' קורא לנו לבוא לפניו עד לפנַי ולפנים, בעינוי נפש, ואין בו שום קרבן נאכל. ביום הכיפורים מועילה התענית, ויחד עימה מועילה תפילת הסליחה והרחמים שלימד ה' את משה (=י"ג מידות), תפילה שנאמרה לראשונה למען קבלת הלוחות מחדש ולכפרת מעשה העגל; בכך גם נתקן ונטהר חטא נדב ואביהוא, ולכן אנו קוראים בתורה ביום הכיפורים את פרשיית "אחרי מות שני בני אהרן"; ביום זה אנחנו מתחננים ומתענים, ואיננו תוקעים תרועות. אנו רק מבקשים חנינה מלפני המלך בהיכלו.
תקיעות – תרועות – תקיעות
ביום התרועה וההמלכה, שלטת מידת הדין כי 'המלך בשדה' (האדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה ראה), בעולמו. ביום הכיפורים 'המלך בהיכלו' (שם), והוא קורא לנו לבוא לפניו בעינוי נפש של סליחה ורחמים!
יום הדין הגדול והנורא משתקף אפוא ביום התרועה, שעיקרו בתורה בתרועת השופר, וכולנו עומדים לפניו בדומיה, בלי שום יכולת לומר דבר – מלך מלכי המלכים סוקר את המסדר שבו עומדים כולנו, כמות שאנחנו, במידת הדין שבתרועה, השמורה בתורה לימי מלחמה:
וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת, וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם (במדבר י', ט); לעומת זה, בימי שמחה ומועד, וגם "בהקהיל את הקהל, תתקעו ולא תריעו" (שם, פס' ז);
איך אפשר לעמוד במסדר התרועה הזה ? כשמלך מלכי המלכים סוקר את המסדר, וסורק כל גוף ונשמה ולא מדלג על אף אחד ?
איך תיאר הנביא ירמיהו (ד', יט-כא) את הסערה בגופו ובנפשו מול שברי התרועות של צבא בבל שעלה על ירושלם – ואלו בדיוק התחושות הקשות מול האזעקות, והסירנות המייללות במלחמות ובאסונות הפוקדים את הארץ:
מֵעַי מֵעַי אֹחִילָה, קִירוֹת לִבִּי, הֹמֶה-לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִשׁ,
כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה;
שֶׁבֶר עַל-שֶׁבֶר נִקְרָא, כִּי שֻׁדְּדָה כָּל-הָאָרֶץ; פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי, רֶגַע יְרִיעֹתָי;
עַד-מָתַי אֶרְאֶה-נֵּס, אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר ?!
אם רק נחליף 'שופר' ב'צופר', נרגיש בדיוק מה שתיאר ירמיהו !
אבל יש עוד חוויה מטלטלת של עמידת דום במסדר ממלכתי, לכבודם של מפקדי צבא וראשי מדינות – אינני יכול לשכוח מסדר צבאי כאשר שירתתי בנח"ל המוצנח, שסקר אותו מח"ט הצנחנים אז, רפאל איתן (רפול, לימים רמטכ"ל), ואני עמדתי דום עם בקשה חרישית בלב: 'רק שלא יעצור אצלי' – והנה עצר דווקא אצלי, וחשתי חרדה בדומיה !
בכל העולם, מאז ועד היום, מקבלים פני מלכים ושליטים בתרועת מלך, במסדר של חיילים נושאי נשק, ובתרועת חצוצרה חגיגית – טה-טה-טה, טה-טה-טה, טה-טה-טה, טה-טה-טה-טה-טה – והאוזן שלי שומעת את המשתמע בזעזוע: 'א-נ-י י-כ-ו-ל ל-ה-ר-ו-ג ק-ב-ל-ו א-ו-ת-י י-פ-ה' !
חז"ל (סוף מסכת ראש-השנה) מצאו בתורה, באותה פרשת חצוצרות, פתרון גאוני, שהעביר את תקיעות המסעות במדבר, גם לימי התרועה, ומהחצוצרות לשופר – שום תרועת-שבר לא תעמוד לבדה ! תמיד תקיעה פשוטה וחלקה לפני כל תרועה – וגם אחריה !
מסעות בני ישראל במדבר (י', ה-ז) תמיד יצאו ממחנה אחד של כל בני ישראל, ואחרי כל מסע תלאות עם כל המשברים והסכנות, חזרו וחנו יחד במחנה אחד ! התקיעה הפשוטה האחידה מבטאת את היחד של כל ישראל, לפני – ואחרי – כל מסע תלאות עם משברים ומגפות, ורק היחד נתן כוח לעמוד בשברי התלאות:
וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה (________ - - - - - - - - - ) וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה !
וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית (________ - - - - - - - - - ) וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה !
תְּרוּעָה יִתְקְעוּ (- - - - - - - - - ________) לְמַסְעֵיהֶם !
וּבְהַקְהִיל אֶת-הַקָּהָל, תִּתְקְעוּ, וְלֹא תָרִיעוּ !
כפי שהבינו חז"ל, מלך מלכי המלכים לא רוצה המלכה של פחד נורא, של תרועה לבדה, כי "ה' אחד ושמו אחד", ועם ישראל מכוחו "עם אחד בארץ" ! לכן האחדות העליונה נשמעת בתקיעה הפשוטה לפני כל שבר ותרועה – וגם אחריו !
הרעיון הזה נשמע מכל עבר בימי המלחמה הזאת – 'רק ביחד ננצח'! אבל חשוב להבין גם, שזהו בדיוק הרעיון הגאוני של הלכת חז"ל ששאבה את סדר התקיעות והתרועות בימי התרועה, ממסע המחנות שבתורה !
לכן, כשנעמוד במסדר התקיעות-תרועות-תקיעות לפני מלך מלכי המלכים שלא מדלג על אף אחד ב'ימי התרועה', נשאב כוחות מהיחד, השלם והפשוט של כולנו – לפני כל שבר ותרועה, לפני כל משבר ותלאה, לפני כל גניחה ויללה – וכך נזכה לשוב אל היחד, השלם והפשוט, אחרי כל שבר ותרועה, אחרי כל משבר ותלאה, אחרי כל גניחה ויללה! ותקיעה גדולה חותמת!