כן, יאבדו אויביך

7 באוקטובר - עם שחר חמאס משגר עשרות רקטות לעבר ישראל ובחסותן אלפי מחבלים פורצים את הגדר, טובחים ביישובי העוטף ובמסיבת הנובה.

8 באוקטובר – חזבאללה מצטרף בירי רקטות לישובי גבול הצפון. כך החלה המלחמה הדו-חזיתית, בהוראת איראן, בגיבויה, בהשראתה. שעות עוברות עד שצה"ל מתאושש ומשיב מלחמה שערה. אזרחי ישראל בהלם שגובר והולך בנקוף הימים.

צה"ל מגיב – הן על התוקפנות מעזה והן על זו מדרום לבנון. ללקסיקון המלחמתי נכנסות שלוש מילים שמלוות אותנו מאז – תגובה ונקמה. הן מצטרפות למילה תוקפנות. וצריך הוסיף מילה נוספת – צביעות.

כידוע, במלחמת התעמולה או ההסברה, המלווה את המלחמה הצבאית, ישראל כשלה וכושלת. אי אפשר לנהל מלחמה, צודקת ככל שתהיה, בלי שתלווה בהסברה נאותה. הסברה שתציג לעולם – על מה ולמה נלחמת ישראל. זו המדינה הקטנה, שאם תפסיד רק מערכה אחת היא תחדל מלהתקיים. אויבינו, לעומתה, שהפסידו אין-ספור מערכות, אינם נרתעים מלהמשיך בניסיונות חיסולה.

צריך רק להביט במפת המזה"ת, ולהיווכח כמה קטנה היא ישראל לעומת הים הערבי הסובב אותה. מדינה אחת שנלחמת בעת ובעונה אחת בשבע חזיתות, שמאחד אותן איסלאם קיצוני, דתיות פנאטית, היעדר סובלנות, שנאה קמאית. מלבה את האש מדינת ענק, שבויה בידי שלטון איסלאמי-שיעי-רדיקלי, ששמה לה למטרה גלויה להשמיד את המדינה היהודית ולהיות הריבון בכל האזור. מרחוק גם שליט טורקיה מנאץ שוב ושוב את ישראל, מעודד את הטרור נגדה.

את התוקפנות הטרוריסטית מלפני שנה מלווה תעמולה ערבית כוזבת, כאילו עזה ודרום לבנון הן המותקפות, הן המגיבות, הן הנוקמות. תעמולה שזוכה להצדקה בחלק ממדינות המערב, בראשן אירלנד, נורווגיה וספרד, בקמפוסים בארה"ב, ברחובות לונדון, ברלין ופאריז. אף אלה הפכו לחזית תעמולתית אנטי-ישראלית. צביעות כבר אמרנו?

ישראל קטנה, מאויימת בלי סוף – אבל חזקה. על המחדל מלפני שנה מחפה מאז לחימה יעילה, עצימה, מתוחכמת, גבורה והקרבה. שיאה – חיסול נסראללה. "יהודים, לימדו לירות" – הכריז ז'בוטינסקי בשנות השלושים, והם אכן למדו, ועוד איך.

ההשקעה במערכת הביטחון שוב ושוב מתגלה כהכרחית. השנה הקשה הזאת הוכיחה זאת היטב. יום שישי הבהיר זאת מעל ומעבר, כאשר חיל האוויר שלנו הגיע עד ללב האויב וביצע את שלו, במדוייק, וכן - באכזריות מתבקשת. כך צריכה לעשות אומה הנלחמת על קיומה. כן, יאבדו אויביך, ישראל.

לצד ירי הטילים והכטב"מים הנמשך ללא סוף, ללא הבחנה, לעבר ישובינו, התעמולה הערבית עובדת שעות נוספות. התגובה בוא תבוא – הם זועקים. הנקמה לא תיאחר להגיע – הם מאיימים. לאמור, ישראל היא התוקפת, ואילו חמאס וחזבאללה בלבנון רק מגיבים, רק נוקמים.

איזה שימוש נלוז בשקרים, שלדאבון הלב גם נקלטים בחלק מדעת-הקהל במערב הנכבש והולך על-ידי חובשי כאפיות ומניפים שלטים על "ג'נוסייד" שעושה ישראל. אש תעמולה שמלובה על-ידי חלק מכלי התקשורת, כמו "אל ג'זירה" או "בי. בי. סי.".

התוקפן האכזרי הוא המאיים בנקמה, הוא המאיים בתגובה - זו התמונה ההזויה המצטיירת במסדרונות האו"ם, זו הדעה הנקלטת בבירות המערב. והתוקפן על פי תעמולת זוועה זו היא כמובן ישראל הקטנה, אך חזקה בארסנל הנשק המתקדם שהמציאה ומפעילה, ומעל לזה - בתעוזת לוחמיה המקריבים עצמם בחזיתות. ישראל הנאורה, הדמוקרטית, היא הוויילה בג'ונגל המאיים להשתלט עליה.

לדאבון הלב, יש חלושי מוח גם בקרבנו. תעמולה פנימית נגד ההנהגה המנהלת את הלחימה ההכרחית. כלי תקשורת שמבכים את הפעולות הצה"ליות ביו"ש, למשל. גם בחבלי ארץ זו מרימים שבאב פלסטינים את ראשם, ומאלצים את צה"ל לפעול בלב ישוביהם, בלב קיני הטרור עתירי השנאה והנשק. גם בתוכנו ישנם – לא רק ערבים מסוגו של איימן עודה, אלא גם פובליציסטים, פרשנים ומפגינים – הזועקים כי המשך הלחימה תלוי רק בישראל ועליה לחדול מכך. מרחמים על האוכלוסין ברצועה ובדרום לבנון. מאמצים את הכזב הערבי בדבר "תוקפנות" ישראל, מצדיקים את ה"נקמנות" שמניעה את הטרור.

לשם כך בדיוק לא נמנע ראש הממשלה מלהגיע לאו"ם, לדבר בפני אולם ריק, אבל עולם מלא, להציג את עמדת ישראל בנאום ציוני לעילא ולעילא. כמעט באותה שעה טייסי חיל האוויר ביצעו את הפעולה הדרמטית בלב ביירות.

האם המכה שהונחתה על חזבאללה, חיסול ראשי הנחש, תעשה את שלה? ספק. אין-ספור מכות ספגו אויבינו במהלך 76 שנות קיומה של ישראל, שהיא להם כעצם התקועה בגרון, אבל אופיים ושנאתם אינם מרשים להם לחדול מניסיונות ההרג וההרס.

בישראל – אנו לקראת חגי השנה החדשה, אשר מי יתן ותהיה שנת פדיון החטופים, שנת ניצחון, סיום התוקפנות, הצביעות, ולו לתקופה מוגבלת.