ישנם סיפורים רבים על חלוציות ומסירות בדורנו, אך מעטים המקרים בהם הפכה נקודת התיישבות בתוך שנים בודדות ממקום מנודה וחסר תקווה - לישוב פורח שרבים מתדפקים על דלתו ומבקשים לקשור את כתר הצלחתו לראשם.
כזה הוא סיפורה של גבעת אעירה שחר או בשמה הקודם והלא רשמי "הבלאדים", שמציינת בחגיגיות בימים אלו את הצטרפותה של המשפחה ה20 שעברה להתגורר במקום - שהיה לשם נרדף במשך שנים ארוכות לרדיפה והתנכלות חסרת פרופורציות מצד רשויות המדינה.
מה לא עברו תושבי הגבעה עד היום. מהצד האחד - פינויים, מסעות הרס, צווים מנהליים, פשיטות משטרתיות והתנכלויות שרק מוח זדוני ומעוות יכול להעלות על הדעת, ומהצד השני מלחמה של ממש מצד ערביי האזור שלא בחלו בשום דרך כדי לנסות לשמר את שליטתם בשטח.
מעל שניהם ריחפה תמיד החזית השלישית והקשה מכל של חוסר התמיכה, שלא לומר ההתנגדות העזה לפעילותם, בה נתקלו התושבים פעם אחר פעם גם ברגעי השפל הקשים ביותר - אולם סירבו לומר נואש, ונאבקו במסירות על שמירת הגחלת שהפכה כעבור כמה שנים לשלהבת איתנה ובוהקת שמאירה את הדרך לעם ישראל.
כמי שהכיר היטב את הגבעה ועקב בהשתאות אחר התפתחותה לאורך השנים, יכול להגיד שחיכיתי לא מעט עד שאוכל לכתוב את הטור הזה, ונראה כעת שבשלה העת לסיכום ראשוני. בימים אלו שהשיח על "ריאליות" חזר לקדמת הבמה, זהו בדיוק הזמן לשוב ולהיזכר בנפתולי הדרך שליוו את הגבעה מראשיתה ועד היום, והוכיחו שוב שגם אם קשה הדרך ובוגדת כמאמר שירו של אלתרמן - אין דבר שיכול לעמוד בפני יהודי שמכריזים בקול צלול: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"
גבעת אעירה שחר הוקמה לפני כשמונה שנים על כיפת הר השוכנת כ2 וחצי קילומטרים ממזרח לישוב כוכב השחר בבנימין. בחודש אלול תשע"ו עלה גרעין ההתיישבות הראשון לשטח שכלל כעשרה בחורים ותקע את היתד הראשונה בהר - תרתי משמע - עם הקמתו של אוהל המגורים הראשון במקום. עד לאותה התקופה כפי שמספרים התושבים, שרץ האזור בדואים מהכפר עוג'א אל פוקא בבקעת הירדן שהיו עולים עם עדריהם ממש עד לפאתי כוכב השחר ומסתובבים באין מפריע בשטחים החקלאיים של הישוב.
הקמתה של הגבעה נועדה לפני הכל להרחיק את הבדואים ולהוות מגן קדמי לישוב שסבל באותן שנים ממכת גניבות וונדליזם על רקע לאומני מצד הבדואים. אם נסכם זאת במילים פשוטות, מעבר לתרומה ההתיישבותית, היוותה הגבעה צורך ביטחוני מהמדרגה הראשונה - דבר שהפך את הקמת המקום לכזה שהיה אמור לזכות לתמיכה נלהבת של מערכת הביטחון שלא ממש ניסתה להתמודד עד אז עם תופעת הבדואים. אולם את מלחמת העולם שנפתחה כנגדם כשהעזו לנסות ולקבוע את משכנם בהר גם הבחורים המנוסים ביותר לא יכלו לחזות.
"כבר בימים הראשונים של הגבעה מערכת הביטחון הכריזה עלינו מלחמה", מספר ידידיה שליסל, נשוי ואב לשלושה שהיה מחברי גרעין ההתיישבות הראשון. "במלחמה הזאת הם הפעילו נגדנו כמעט כל כלי שיכלו. פשיטות משטרתיות מדי יום במטרה לעצור את כל הנוכחים בגבעה באמתלות שונות ומשונות, צווי שטח צבאי סגור, פינויים והרס בכל שבוע וגל של צווים מנהליים".
לרובנו צמד המילים "פשיטה משטרתית" מצטייר כביקור טורדני של שני שוטרים בניידת, אך רצף הפשיטות שמתאר שליסל דומה יותר למבצעים מיוחדים של יחידות קומנדו. "אחת הפשיטות הראשונות התרחשה בדיוק באמצע השמירה שלי. בסביבות השעה 3 לפנות בוקר אני רואה אור קטן בקצה הישוב כוכב השחר שנכבה מיד.
שעה וחצי אחר כך אני מבחין לפתע ב3-4 דמויות שצצות בקו האופק של הגבעה מכיוון מזרח. רצתי מיד להעיר את הבחורים שישנו באוהל, ובאמצע הדרך אני כבר רואה עוד ועוד דמויות מגיחות מכל הכיוונים. צעקתי לחברה שכנראה יש שוב פשיטה והתחלתי לברוח. באותו רגע, כמו במבצע מיוחד, נורו לשמים בזאת אחר זאת פצצות תאורה שחשפו את כמות השוטרים שנפרסה סביב ההר והחלה לרדוף אחרינו. מסתבר שבלשי הימ"ר ושוטרי היס"מ הלכו דרך השטח מרחק של כ4 ק"מ בלי פנסים מהישוב כוכב השחר, והקיפו את ההר מכל הכיוונים.
מאוחר יותר התברר שבנוסף לכוחות הגדולים שפשטו על הגבעה התמקם צוות מיוחד של יחידת מודיעין שדה על הר הקובה שחולש על הגבעה, שעקב מתחילת הערב אחרי כל תזוזה שלנו כאילו היינו יעד חיזבאללה מדרום לבנון והכווין את השוטרים במהלך האירוע. אחרי מרדף ממושך נעצרתי ורק ביציאה מהישוב בתוך הניידת נחשפתי לכמות הכוחות שהשתתפה בפשיטה. יותר מ30 כלי רכב מלאים בשוטרים מיחידות שונות שעזבו הכל והגיעו כדי לוודא שהגבעה לא תחזיק מעמד".
"זאת לא הייתה הפשיטה היחידה חסרת הפרופורציות שחווינו. יממה לפני כן התרחשה בגבעה פשיטה דומה בה רדפו בלשים אחרי אחד הבחורים עד לישוב מבואות יריחו בבקעת הירדן. האוירה הייתה שלמרות שאנחנו כאן בסך הכל חמישה חבר'ה כל לילה, המדינה משקיעה עלינו משאבים של מליונים כאילו היינו אויב מספר 1", משתף שליסל בתחושות שליוו אותם באותה התקופה.
"במשך שלושה חודשים ברצף חווינו הרס מדי שבוע. בכל פעם היה מגיע קצין ערבי מהמנהל האזרחי יחד עם עוד קבוצת פועלים ערבים מלווים בבלשי ימ"ר ש"י וכוחות יס"מ, שהיו מפרקים והורסים את כל המבנים והציוד בגבעה ולא משאירים כלום בשטח. הם ממש הקפידו על זה, בפינוי הראשון הם לקחו הכל חוץ מהקשתות של האוהל במחשבה של מה כבר נעשה איתם, וכשראו ששמחנו מזה שלפחות נוכל לעשות בהם שימוש נוסף, הדגיש קצין המנהל בפינוי השני לכוחות: הכי חשוב לקחת את הקשתות. הפעם נשארו לפליטה שברי הקרשים ההרוסים ושמחנו שלפחות נוכל להשתמש בהם לחימום ובישול אחרי שהחרימו את כירת הגז, אך בפינוי השלישי יכולת ממש לראות את קצין המנהל ניגש לשוטרים ומדגיש להם להחרים עד הקרש האחרון שלא יישאר לנו כלום.
זה חזר על עצמו שוב ושוב. בפעם אחרת כשמצאנו נקודת אור בכך שמתקן הברזליים שהיה על החמור ושימש אותנו לסחיבת ג'ריקנים של מים אל הגבעה לא הוחרם, זה גרם להם כמובן להחרים אותות בפינוי הבא. הם ממש עקבו אחרינו באמצעים מודיעינים וניהלו מלחמת פסיכולוגית כדי לייאש אותנו. את הג'ריקנים עצמם היו מחרימים או עושים בהם חורים באופן מכוון. הייתי הולך לחנויות של מזון מהיר בעיר ומבקש מהעובדים במטבח את הג'ריקנים הריקים של השמן, ושוטף אותם טוב עם סבון כדי להעביר את הטעם. זה לא ממש היה עוזר וטעם הלוואי של הסויה ליווה אותנו במשך חודשים ארוכים", הוא נזכר בשעשוע.
מי שניצח על כל מסע ההתנכלות הזה שמגולל שליסל היה באופן לא מפתיע השב"כ שכמו היום כך גם אז לא ממש הצטיין בזיהוי האויב. אחרי הסיפורים הללו, הטענות על כך שבמערכת הביטחון פשוט הפנו את המשאבים לכיוון אחר במקום לעקוב אחרי אימוני החמאס בעזה מקבלות פתאום משמעות אחרת.
"הפינויים והפשיטות היו מנוהלים ישירות על ידי אנשי המחלקה היהודית בשב"כ שהיו נלחמים בכל נקודת אור שמצאנו. באחד הימים שני חבר'ה שהלכו עם חמורים וברזליים שהלכו למלא מים בכוכב השחר נתקלו ברכז השב"כ האזורי שירד מהרכב וממש ניסה לשפוך את הג'ריקנים ולמנוע מהם להגיע לגבעה. את המילים שהוא סינן לעברם בכעס לא אשכח עד היום. הוא תפס את אחד הבחורים בצווארו וצרח באיבוד עשתונות,"אתם לא תהיו פה על ההר הזה, אתם לא מבינים?? אתם לא תהיו פה". היום בכל פעם כשאני נזכר באירוע הזה אני מתקשה שלא לחייך חיוך של ניצחון מתוק".
"בכל פינוי היה מתנהל מבצע נגד הזמן לנסות למנוע כמה שיותר את החרמת הציוד שאספנו בעמל רב. לרוב היינו מבחינים בכוחות עוד מרחוק והיינו מנהלים מרתון להסלקת ציוד ברחבי ההר והואדי הקרוב. מה שלא הספקנו הם היו מחרימים. הכל - מזרונים, שמיכות, בלוני גז לבישול וכל דבר שנקרה בדרכם. באמצע החורף החרימו לנו מתלה שלם מלא במעילים וחרמוניות שהיו בערך הדבר היחיד שאיפשר לנו להישאר בתנאי השטח בגבעה. אם היו נתקלים באוכל היו מפזרים אותו על הרצפה. לפעמים אפילו החרימו לנו ממש תיקים אישיים עם בגדים. היו פותחים את התיק, מוציאים את התפילין ויותר לא היית רואה אותו. אחרי כמה פינויים כאלו נגמר לנו הכל. לא נשאר לנו ציוד וגם לא כסף, ומצאנו את עצמנו באמצע החורף ערומים וחסרי כל כפשוטו. לעזוב את הגבעה לא היה אפילו אופציה מבחינתנו, והחלטנו לעבור לאחת המערות בהר שהייתה ממוקמת במקום מרוחק יותר שם חיינו במשך כחודשיים עד לסוף החורף".
שליסל מתאר כי ההתמודדות למעשה הייתה כפולה באופן אבסורדי: "בתוך כל התקופה המאתגרת הזאת נאלצנו להתמודד עם חזית נוספת ומצאנו את עצמנו מותקפים מלפנים ומאחור. בדואים מהכפר עוג'א אל פוקא שמתחת לגבעה שהיו רועים בשטח עד שעלינו לקרקע והיו מבצעים גניבות חוזרות ונשנות בישוב, היו מנסים כל הזמן לעלות לגבעה ולתקוף כדי לגרום לנו לעזוב את השטח.
העוג'א זה לא איזה מאהל קטן, מתגוררים שם מאות בדואים שהיו עולים עלינו כשהם מצויידים בסכינים ארוכות ושבאריות. להתמודד מולם בידיים חשופות ובנשק קר זה לא היה פשוט אבל הקב"ה היה בעזרנו והיום הם כבר לא מעזים להסתובב כאן. זה היה בלתי נתפס. מצד אחד אתה בסכנת חיים מול המחבלים האלה, ומהצד השני אתה חושש כל הזמן שאולי מדובר בכלל במארב משטרתי יזום. באותה תקופה הם ממש יזמו אירועים ביחד עם ערבים מכפרי האזור כדי להביא למעצרם של תושבי הגבעות. ערבים היו מתקרבים במכוון לגבעה וכשתושבים חשו להדוף אותם היו צצים לפתע עשרות שוטרים מהשיחים ועוצרים אותם בחשד לתקיפה חמורה".
"בשלב כלשהו כשהבינו שלא יוכלו לשבור אותנו בפינויים ופשיטות הם החליטו לעבור לשלב הבא: צווי הרחקה מנהליים לכולנו. הם פשטו על הגבעה לפנות בוקר יממה אחרי פינוי כשאפילו אוהל לא היה לנו, ומסרו לכולנו צווי הרחקה מנהליים שהוציא אלוף הפיקוד. אחרי חצי שנה כשנגמר צו הרחקה ניסיתי לחזור אל הגבעה וקיבלתי בתוך שלושה ימים צו חדש.
הבנתי שלא מתכוונים לשחרר ממני והחלטתי לנצל את ההרחקה להיערכות מחודשת. עבדתי יום ולילה במטרה לחסוך כסף בשביל סלילת כביש גישה לגבעה, וכשקיבלתי צו לחצי שנה נוספת החלטתי להקדיש אותה לאיסוף הסכום הדרוש לבית בלוקים חדש שאקים כשאחזור. הייתי צריך להזכיר לעצמי כל הזמן את חשיבות המטרה שלשמה שאני קם מדי בוקר לעבודה, משום האנשים שכל האנשים שפגשתי במהלך ההרחקה - באתרי הבנייה או בחברותות בסוף היום ושמעו שאני אוסף שקל לשקל בשביל לחזור לגבעה הסתכלו עלי במבט של רחמים. זה לא היה ממקום של זלזול או רוע, אלא דווקא ממקום שבעיניהם אתה בן אדם טוב עם חלומות גבוהים אבל כואב להם לראות שאתה מכלה את כוחותיך לריק".
אתה מתאר כאן מצב שבהיגיון פשוט לא נראה שיש בו שום סיכוי להצליח. בכנות, האמנת שיום אחד יקום פה יישוב?
"אני האמנתי, אולי לכן זה הצליח". הוא עונה בחיוך,
אך מספר שלא כולם בלשון המעטה היו שותפים לתקווה והאופטימיות שהיו מנת חלקו. יתרה מכך, אפילו רבים במעגל הקרוב, אלה שממש לקחו חלק אינטגרלי בנסיונות ההתיישבות בגבעה בשנים הראשונות התייאשו באמצע הדרך.
"הרבה אנשים לצערי לא האמינו שאפשר לנצח במערכה הזאת. רבים מהתושבים בישובים ליד, אלה שממש שמרנו להם על הבית בעצם היותנו בגבעה, הפנו לנו עורף בתקופות הכי קשות, ואפילו אנשים שהיו איתי בהתחלה התייאשו בדרך. חברים שהורחקו ביחד איתי מהגבעה אמרו לי "אין לך מה לחזור לשם, ראית מה עברנו בהר הזה. אין לנו סיכוי. אתה יודע כמה המערכת חמה על הגבעה, הם לא יתנו לך להזיז אצבע". זה היה סוג של פוסט טראומה אצלם של חוסר רצון מוחלט לחזור לסיטואציה הזאת של הרדיפה המטורפת שעברנו.
למזלי לא הקשבתי להם וחזרתי אחרי ההרחקה, כמעט לבד, ולאט לאט הצטרפו אלי בחורים נוספים. היום, אחרי כמה שנים כשהגבעה כבר מבוססת ומאכלסת גם משפחות מרובות ילדים, אותם חברים שהתייאשו אז מתחילים לחזור לשטח ומבקשים לקבוע את ביתם בגבעה".
"דווקא מהמקום בו אנו נמצאים היום ב"ה חשוב לי להגיד לכל מי שמתלבט אם לעלות לגבעה חדשה שידע שהעקשנות מנצחת בסוף", מבקש שליסל לנצל את הבמה ולהכין את הפעילים הבאים לאתגרים הצפויים. "הקשיים בדרך הם חלק ממה שהקב"ה הבטיח לנו שארץ ישראל נקנית ביסורים. היסורים הללו זה העקשנות שרק איתה מצליחים לקנות את הארץ. אין מנוס מלהיות מוכן לחוות את היסורים הללו. יכול להיות שהפעם זה ייחסך ממך, אבל חייבים להיות מוכנים לזה. דברים כל כך חשובים וגדולים דורשים מאמץ והיסורים שהקב"ה העניק לנו במתנה נועדו לבחון את המסירות והאמונה שלנו".
"התחלנו את השנה עם 7 משפחות בגבעה ואנחנו מסיימים אותה עם 20 משפחות. זה מספר שהיה בגדר חלום רק לפני כמה שנים", מצטרף לשיחה ידידיה אמסלי שמתגורר כיום גם הוא עם משפחתו בגבעה. "בחודשים האחרונים עבדנו על תכנון מסודר של הבנייה העתידית בגבעה מתוך הבנה שאנחנו הולכים וגדלים בצעדי ענק, ובקרוב הולכים להתחיל עבודות פיתוח ל20 מגרשים נוספים שמתוכם כבר נתפסו עשרה עוד לפני שהעבודות החלו בפועל. אלו נתונים מדהימים בפרט שכבר המשפחות שמתגוררות כיום בגבעה תופסות שטח של מאות דונמים רק באמצעות הבתים שבנויים בצורה פרוסה ומרווחת. רק לשם ההמחשה, הבית הקיצוני באעירה שחר ממוקם כקילומטר מבית הכנסת שבראש הגבעה. בנוסף לבנייה הגבעה התפתחה ב"ה גם בפן החקלאי ומחזיקה כיום בשטחי פלחה נרחבים, שדות, כרמים ומטעים של עצי פרי. צעד אחד צעד הופכים את ספר המדבר לאזור פורח ומיושב".
"המשימה שלנו היא לא רק לבסס את הגבעה אלא להפוך אותה לנקודה משמעותית במערכה הכוללת", מחדד אמסלי. "בשנים האחרונות אנחנו עובדים על יצירת רצף טריטוריאלי בין יישובי בקעת הירדן ומזרח בנימין דרך הגבעה שמהווה נקודת חיבור. אחרי מערכה ממושכת שניהלנו, לא רק שכל המורדות של הגבעה כבר נקיים מפלישה ערבית, אפילו עדר הצאן של הגבעה רועה היום במעיינות העוג'ה עצמם והביא בעקבותיו עדרים יהודים נוספים מהאזור שהופכים אט אט את אתר הטבע לשטח ידידותי ומסביר פנים. במקביל, אנחנו בסיומה של פריצת כביש מהגבעה למעיינות העוג'ה והישוב ייטב, שיחבר בין שני האזורים הגיאוגרפים שהיו מנותקים עד היום. השאיפה היא בעז"ה בהמשך גם לבנות סביב הכביש בתים ולייצר רצף יהודי חזק ואיתן".
לסיום, איפה אתם רואים את הגבעה בעוד 10 שנים?
החזון שלנו הוא ליצור קהילה כפרית ותורנית בגבעה, אך כזו שלא תסתפק רק בהעמקת ההתיישבות בשטחים הפתוחים באזור אלא תהווה בסיס לגרעינים נוספים בכל חלקי יהודה ושומרון. ישנם עוד הרבה מקומות שמשוועים ליהודים ואנחנו נגיע גם לשם בעז"ה.
פורסם בעלון עולם קטן