במקום יום של תיאורי וצילומי זוועות של טבח, שריפה, אונס ורצח. במקום יום של חיפוש אשמים מבית, בממשלה בצבא בקונספציות ובהסכמים. במקום יום שכל כולו בכי, ואנחה, שכול וחלל, ואובדן, ו'אין'.
במקום כל זאת, כך אומר לילדיו המתוקים של יהונתן הי"ד, לכשיעמדו על דעתם: "אהובים שלי: היה לכם אבא שאהב לחיות, וידע למות, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו". כי אבא שלכם היה מופת של חיים. והוא חי באושר גדול, בצחוק ומתיקות אין קץ, הוא חי חיים של יצירה ונתינה וצמיחה, וקדושת החיים, ואהבה, כל כך אהבה. והוא ידע למות, אבא שלכם.
כי כשהגיעו אנשי תאוות המוות והחורבן לבתינו פנימה, הוא לא עמד מנגד, ועסק בענייניו והסב את פניו, הוא נלחם. ומותו הכואב, המפלח לב, המדמיע כל עין, הוא גם ניצחון. ניצחון של האור על החושך, של הבניין על ההרס, ניצחון הנתינה והאחווה האנושית. ניצחונה של האהבה.
ולכן ילדים מתוקים, אמנם לא הכרתם אותו מעולם, אמנם לא תוכלו לראותו מחייך, אבל אם תקשיבו ילדים, תקשיבו היטב מבפנים, תוכלו לשמוע את קולו הצלול, לוחש לכם: המשיכו לחיות ילדי, כי בשביל שתמשיכו, חדלתי, כי בשביל שתמשיכו, נלחמתי. המשיכו לאהוב ולעשות טוב. כי צחוקכם הוא נחמתי, ואושרכם הוא תקוותי, וחייכם, חיי.
כך אזכור את יהונתן בני, וכך אזכור את כולם, את אנשי הקיבוצים והערים, את החיילים, והמתנדבים, את החטופים והמעונים.
כך אזכור, ולעולם לא אתן את ליבי לשכוח.