בסוף השבוע, בראש-השנה, מלאו 24 שנים לפריצתה של מלחמת אוסלו, הקרויה בלשון העם 'האינתיפאדה השניה'.
בראש השנה תשס"א פתחו הכוחות הפלשתינים במתקפה רבתי על היישובים ועל כוחות צה"ל ביש"ע. ערביי ישראל עזרו לפלשתינים ואירגנו התפרעויות המוניות בגליל ובמשולש, כשהם חוסמים לימים ארוכים צירי תנועה מרכזיים בתוך מדינת ישראל.
כך החלה מלחמת אוסלו, המלחמה שלא קיבלה עד היום שם רשמי, שהערבים קוראים לה בשם המסולף "האינתיפאדה השנייה".
מקובל להשוות בין מלחמות ישראל השונות, למציאת השווה והשונה, כמו שנעשה בשנה האחרונה בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת שמחת תורה שאנחנו עדיין נמצאים בעיצומה. גם בין מלחמת אוסלו למלחמת שמחת תורה יש לא מעט קווי דימיון, בצד כמובן הבדלים מהותיים. ב'מלחמת אוסלו' לא בוצע טבח המוני באזרחי ישראל, אבל לא מעט יישובים הותקפו בירי.
יישובים ישראלים הפכו ליעדי התקפה. היישוב פסגות ספג אש מכיוון אל-בירה. בנין המועצה האזורית מטה בנימין בפסגות חטף לא מעט כדורים. רחוב האנפה בשכונת גילה בירושלים הותקף בירי מדי יום. אריאל היתה נתונה לירי מכיוון העיירה סלפית. עשרות ישראלים נפצעו או נרצחו בפיגועי ירי בכבישי יו"ש. מאות ישראלים נרצחו ממחבלים מתאבדים ומכוניות תופת בערי ישראל, במרכז הארץ ובמיוחד בירושלים.
גם במלחמת אוסלו היתה קונספציה שקרסה, דומה מאד לטבח שמחת תורה. ה'קונספציה' היתה, שערפאת לא באמת רוצה מלחמה. כשלון שיחות קמפ-דיוויד חודשיים לפני כן, בכ"ב בתמוז תש"ס, 25 ביולי 2000, כשערפאת דחה את ההצעות המרחיקות לכת ביותר שהציע לו אהוד ברק, כולל מדינה פלשתינית על בסיס קווי 67 שבירתה ירושלים, הוסבר על ידי כל ה'מומחים' כניסיון של ערפאת לשפר עמדות במו"מ העתידי – וזאת כשערפאת כבר הורה לכוחות שלו להתכונן למלחמה. כמו בהרבה פעמים, ה'מומחים' חיו בפנטזיות משל עצמם, מנותקים מהמציאות.
בדומה למלחמת שמחת תורה, גם עם פרוץ מלחמת אוסלו המטכ"ל איבד את יכולת השליטה באירועים. הדבר התבטא בהנחיות אבסורדיות, כמו הנחיה גורפת לכל חיילי צה"ל בכל רחבי יש"ע, על איסור נסיעה ברכב שאינו ממוגן ירי. ההוראה חלה גם על חיילים וקצינים המתגוררים ביש"ע, כולל קצינים בקבע המתגוררים בהתנחלויות.
ההנחיה גרמה למצבים אבסורדיים, בהם נדרשו הקצינים המתגוררים ביש"ע להשאיר את כלי הרכב הצבאיים שלהם במחסומים, ולנוע רק בתחבורה ציבורית ממוגנת ירי – או בכלי הרכב הפרטיים של נשותיהם, כי בזמן שעל הקצינים נאסר לנוע בכלי רכב שאינם ממוגנים, באותם כבישים נסעו באותה עת עשרות אזרחים תושבי יש"ע ברכבם הפרטי, שאיננו ממוגן. חייל שהתגורר בביקעת הירדן ושירת במרכז הארץ, התקשר לבסיסו לברר איך הוא יכול לחזור לבסיס באין לו רכב ממוגן ירי. התשובה ההגיונית שקיבל: כדי שלא לעבור על ההנחיה תיסע עד ירושלים בבגדים אזרחיים, ושם תחליף אותם במדים ותגיע לבסיס.
כשהחלה מלחמת אוסלו, טענו אנשי הימין שאפשר לנצח את הטרור, אם רק יינתנו לצבא הכלים הדרושים וחופש הפעולה הנדרש. גם על כך היה קמפיין שלם בכותרת 'תנו לצה"ל לנצח'. בשמאל דבקו באימרה העתיקה של הרמטכ"ל המנוח דן שומרון ז"ל מימי האינתיפאדה הראשונה 'אין פתרון צבאי לטרור'. למרבה המזל, באינתיפאדה השניה כיהן אלוף פיקוד אמיץ וחושב בשם משה קפלינסקי, שאמר כמה וכמה פעמים בפגישות עם מועצת יש"ע "אני אוכיח שיש פתרון צבאי לטרור". הבטיח – וקיים.
אחרי הפיגוע הנורא במלון "פארק" בנתניה בליל הסדר תשס"ב, ושאר הפיגועים במרס 2002 – החודש הקשה ביותר מבחינת הפיגועים, בו נהרגו כ-150 איש - הבינה גם ממשלת שרון שמדיניות ההבלגה נכשלה והגיעה לקיצה, ושניצחון תלוי בשתיים מאבני היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל, שאבדו בתחילת מלחמת אוסלו וחזרו ב"חומת מגן": א. יוזמה. ב. העברת המלחמה לשטח האוייב. צה"ל יצא למבצע "חומת מגן" במהלכו השתלט על כל יהודה ושומרון. לצורך המבצע גוייסו חיילי המילואים. אלה, שהרגישו שהפעם הם הולכים להציל את המדינה, הגיעו בהתלהבות. התחושה שהפלשתינים ראויים הפעם למכה כואבת היתה נחלת הציבור כולו, ללא הבדלי השקפה או אמונות.
ה"חסימה" הפסיכולוגית מפני השתלטות על שטחי הרשות-הפלשתינית נעלמה. מבצע 'חומת מגן' ומבצע 'דרך נחושה' שבא אחרי חומת מגן, הצליח להדביר את הטרור ביו"ש למשך למעלה מ-20 שנה. המלחמה שנפתחה ביוזמה פלשתינית, בהפתעה מוחלטת, בהישגים פלשתינים מול כישלון של צה"ל, ומעל אלף הרוגים ישראלים – הסתיימה בניצחון מוחלט של צה"ל.