"האדם שבטנק ינצח" - על שלוש המילים האלה גדלו דורות רבים של לוחמי שריון, וסיסמה זו מקבלת משנה תוקף בכל יום מפרוץ המלחמה.
אם שואלים את מפקד פלוגת "מלכות חרמון" בגדוד 77, רס"ן אחיה, הדרך לאותו ניצחון, בין אם בעזה או בלבנון - מתחילה בהכרת 'חוקי המשחק' לעומק ולמידה מקדימה של האויב.
"אחרי שנלחמו מבוקר שבעה באוקטובר, פרצו את הדרך לציר נצרים ולקחו חלק באינספור קרבות, מכיתור העיר עזה ועד הלחימה בשיפאא, הלוחמים שלי בכשירות גבוהה מאי פעם", הוא מבהיר. "הם במצב מוכנות בו האתגר הופך בעיקר למנטלי - ואיך מנחיתים את המכה הנכונה שתפתיע את המחבלים".
"חבר'ה - עולים צפונה"
הם יצאו מהרצועה לרענון לקראת שינוי משימה, אבל הרגישו שמשהו חדש וגדול בפתח. "ידעתי שאי אפשר להתייחס לזה כמו עוד הפוגה שגרתית", משחזר המ"פ את הרגע שבו הפלוגה הוקפצה ללבנון. הם היו בעיצומו של מסע בירושלים וביהודה ושומרון, כשהטלפון צלצל עם בשורה מהמג"ד: "חבר'ה, תכינו את הטנקים - עולים צפונה".
יממה לאחר מכן כבר 'נחתו' על קו הגבול, לתחילת פרק אימונים משמעותי לקראת הכניסה ללבנון. "את השינוי הרגשנו מיד, עוד לפני שהטנקים פגשו את האדמה", הוא נזכר בחיוך, "פתאום נושמים אוויר אחר".
כדי לצלוח את המעבר בין הגזרות, דימו הלוחמים תמרון בתוואי צפוני, ערכו סיורי שטח ותצפיות וקיימו שיחות והכנות מנטליות על ידי המפקדים. "כל לוחם נדרש ללמוד את החוקים של השטח - לראות איך הוא מנצל את הקרקע לטובתו, על זה יכולה לקום וליפול ההצלחה במערכה", רס"ן אחיה מסביר, "הם הבינו איך לצאת מארגז החול המישורי של עזה, ועכשיו גם איך להשתמש בטנק כדי לטפס הרים, לחצות נהרות ותמיד לפלס את הדרך עבור לוחמי החי"ר".
ברגעים האחרונים לפני חציית הגבול, הוא משאיר למשפחתו את ההודעה השגרתית, שאת הנוסח שלה קבע לראשונה בבוקר שבעה באוקטובר: "אוהב אתכם, לא אהיה זמין בימים הקרובים, חפשו אותי בתמונות בטלגרם ונתעדכן בחוויות כשאחזור".
"עץ בודד לא מאיים על טנק"
"אני יושב בטנק ורואה מולי את הגדר, שראיתי עשרות פעמים בשנים האחרונות. מהיום הראשון בחטיבה 7 - הכינו אותי לתמרון וללחימה בצפון", הוא מדקלם, כאילו חווה את אותם רגעים מחדש, "כשהחושך יורד, הגדר מתפוצצת והמעבר נפרץ. חוצים, הלב דופק בהתרגשות, מולנו נפרסים ההרים והכפרים של לבנון. אנחנו בפנים".
המשימה - לפשוט על האזור, לאתר תשתיות טרור ואמל"ח, מעל ומתחת לקרקע, ולהשמיד אותם. הדרך להשלמתה, כרוכה בחיכוך עם מחבלי חיזבאללה, ובחיסולם. ולטובת זאת, הם עושים הכול: "מרגע הכניסה אנחנו מתרגלים לראשונה פרקטיקות חדשות, לומדים את תנועת האויב".
לעומת החמאס, ארגון מרוסק שמתאפיין בלחימת גרילה פזיזה, בצפון נמצאת מערכת פגועה - אך מתפקדת: "זה קרב מוחות. ממפקד הטנק הזוטר ביותר ועד למח"ט שגם נמצא בפנים, כולם מחפשים את נקודות התורפה של ארגוני הטרור, מוצאים אותן ומנטרלים. ברגע שפירקת חוליית מחבלים לבודדים, אתה מתקרב להסרת האיום".
יש אזורים שהיינו בהם וראינו שהאויב אבוד", הוא ממשיך באותה נשימה, "בהתחלה עוד ניסו להפתיע אותנו, לאסוף עלינו מידע, אבל רובם ברחו כשהכלים המשוריינים התקדמו. מאז אנחנו עוברים בכל מרחב ומנקים אותו - מתחילים ממפקד החוליה, ואז, כשהוא מחוסל, נהרס התיאום בין המחבלים. לא משנה כמה אמל"ח וטכנולוגיות יהיו להם - המערכת בתא השטח הושמדה. אם פירקת יער שלם לעצים בודדים, ידך על העליונה, עץ בודד לא מאיים על טנק".
לאחר חמישה ימים בדרום לבנון, בהם מצאו הכוחות אמצעי לחימה רבים, רס"ן אחיה מדגיש שהוא לא מופתע: "תסריט הקרב של חיזבאללה מופנה נגד אזרחי ישראל, ושם לעצמו למטרה לפגוע בכמה שיותר מהם תוך זמן קצר. אנחנו ממשיכים ונמשיך לסכל את כל האמצעים והתשתיות שלהם".
כמו עוף החול
בין תקיפה אחת לבאה, מצאו הלוחמים זמן לציין גם את ראש השנה בתוך לבנון: "שמענו תקיעות שופר בקשר, אכלנו תפוח בדבש בתוך הטנק".
"כל צוות טנק חגג את ראש השנה שלו", הוא משתף, "זו אווירה מיוחדת, להסתכל אחורה ולראות את המדינה נפרסת לפניך, לתפוס את עצמך בחצי מחשבה על שולחן החג בבית, ועל הגעגוע למשפחה - זה מזכיר לנו בשביל מה ובשביל מי אנחנו נלחמים כאן".
וזו ממש לא הדרך היחידה שבעזרתה דאג המ"פ להרים את המורל מתחילת הפעולה הקרקעית: "הכניסה הייתה מלווה בהתרגשות, אבל תמיד יש גם חששות. בתור המפקד, אני דואג כל הזמן להזכיר ללוחמים שלי מה הם עברו, למה הם מסוגלים, וגם שהאויב נמצא בשפל שהוא לא ידע מעולם".
"חשוב בעיניי לשים דגש על כל חשש שעולה להם ולהבין איך אנחנו צולחים אותו יחד", הוא מדגיש, "אם הם מפחדים שהטנק לא יצליח לעמוד בעלייה מסוימת - אז אני עולה ראשון. כל פעם מתגברים על אתגר נוסף".
אל היערות הסבוכים של לבנון הם צפויים לחזור בקרוב מאוד, ובכך להשלים שנה של לחימה רצופה. "ספגנו הרבה אבידות, חווינו הרבה קשיים, אבל אנחנו קמים כל פעם מחדש, כמו עוף החול", מסכם רס"ן אחיה, "שואבים כוחות אחד מהשני, ובעיקר מאמינים באמונה שלמה במשימה, ומחכים לשוב ולטייל ביישובי הצפון, במציאות שקטה יותר".