הטיפול בנוער בסיכון הסובלים מפוסט טראומה בעקבות המלחמה גובה מחיר נפשי גם מהמטפלים עצמם.
על המצוקות שלפי שעה לא כולן זוכות למענה, שוחחנו עם הפסיכותרפיסטית חפצי גולן-רנד, מנהלת תחום כרם לטיפול בטראומה בעמותת יעדים לצפון, הפועלת לצמצום פערים וקידום שוויון בפריפריה הצפונית.
"בימי שגרה אנחנו מטפלים בתחומי הטראומה, בעיקר טראומה מינית במרכזים ייעודיים לכך. המשמעות היא שכולנו בוגרי קורסים לטראומה ומומחים לטראומה, ועם זאת אנחנו מטפלים בטראומה במציאות טראומטית בצפון, כולל צפון רמת הגולן, מג'דל שאמס, קריית שמונה ועוד", אומרת גולן-רנד.
על התופעות שאיתן מתמודדים המטפלים והמטפלות על רקע המלחמה, היא מוסיפה ומציינת כי "המטפלים שלנו, שפועלים במסירות ובשליחות מול משפחות וילדים בפוסט טראומה, גם הם בחוויה פוסט טראומטית כמפונים בעצמם, כנשות מילואימיניקים, ככאלה שחוו אבדן ועוד, ובתוך כל זה להמשיך לתת טיפול אין לכך מענה התייחסות או משאבים מיוחדים".
"כדי לשמור על עצמם, המטפלים שעוסקים בתחומי הטראומה זקוקים להרבה ליווי והדרכה שהם מקבלים. אנחנו ממומנים על ידי המדינה, אבל אין לנו היום משאבים מיוחדים להשקיע במטפלים ואנחנו רואים שזה מחלחל. אנחנו רואים את המטפלים מגלים סימפטומים של מטופלים, מה שנקרא טראומטיזציה משנית", היא אומרת.
היא מפרטת את המשמעויות הנפשיות בחיי המטפלים: "תסמיני טראומה כוללים ניתוק של הנפש בגלל הקושי לשאת את המצוקה, דריכות, התעוררות, גילוי חרדה גם בסיטואציה לא מסוכנת. בטיפול המטרה שלנו היא להפחית סימפטומים ולתת תחושת ביטחון ושליטה, אבל כעת גם המטפלים מעידים על חוויות דומות של ניתוק ועוררות תמידית", אומרת גולן-רנד ומציינת כי אמנם נראה שכל אזרחי המדינה מצויים במידה כזו או אחרת של טראומה, אך עבור המטפלים מדובר במופעים המשפיעים גם על הטיפול ואיכותו.
דוגמא לכך ניתן לקבל משיחה שבה מטפלת מספרת על תחושת כהות וסוג של חוסר סובלנות למצוקת המטופל, קושי להתחבר אליו ומעין אמירה פנימית כלפיו שיפסיק לחשוב על עצמו וישנן צרות גדולות יותר. תחושות שכאלה פוגעות ביכולת הטיפול ובאיכותו. מטפלת אחרת מספרת על תחושת מוצפות ומחנק לנוכח השילוב בין מצוקות המטופלים והתחושות האישיות שלה כשהן משתלבות אלה באלה.
על רקע כל זאת שאלנו את גולן-רנד אם יתכן ומצוקה הזו יש גם אלמנטים שניתן להגדיר אותם כחיוביים בהיותם מחזקים את יכולת השיתוף, ההזדהות עם מצוקת המטופל ותחושה של עבודה משותפת ליציאה מהקושי. גולן-רנד משיבה בחיוב, אך מוסיפה כי כאשר התסמינים מתגברים נוצרת מצוקה אמתית שפוגעים בתפקוד המקצועי, יוצרים שחיקה וחוסר שקט שמונעים את היכולת להתייצב לצד המטופלים.