לפעמים משפט אחד יכול לספר סיפור שלם, ותמיר פרדו מסכם את כל סיפור קפלן במשפט אחד, שאומר שהברית בין בן גביר וסמוטריץ ה"משיחיים" לנתניהו הביאה "את מדינת ישראל לנקודה שבה אם היא לא תצא ממנה יש סיכוי שתפסיק להתקיים".
אפשר להגיד את מה שאומר פרדו גם ככה, אם נרשה ל'נצח ישראל' להיכנס לתוך בית ישראל היא לא תוכל להתקיים. פרדו חי בשלום עם האוקסימורון האסוני הזה, שמנוגד לחלוטין לחזון הציוני, לפרויקט הציוני שעליו הוא הופקד לשמור מכל משמר.
פרדו, ראש המוסד לשעבר שמפחד ושונא את ה"משיחיים", שכח לגמרי את מה שאמר בן גוריון ב- 1963, "אני יהודי תחילה ורק אחר כך ישראלי. הדבר שקיים את העם היהודי בכל הדורות והביא ליצירת המדינה היה החזון המשיחי של נביאי ישראל, חזון גאולה יהודית ואנושית. מדינת ישראל היא עכשיו מכשיר הגשמה של חזון משיחי זה".
הוא גם שכח, אולי מעולם לא שמע את אצ"ג מזהיר ומתריע מפני אובדן החזון המשיחי, כי גם בשנות השלושים של המאה עשרים היו כל מיני "דן חלוצים" שמספסרים בעתידה של ישראל. אצ"ג כבר שמע את פעמי משיח, "אני שמעתיו מדלג מיני הר אלי הר ... אך אל הר הבית לא בא ... הוא הגיע רק עד המבוא, רק עד סף המלכות – ושם הרוכלים מצאוהו ... ויקבלו פניו שם... בלעג ובכחש שפתם העברית - - הרוכלים" ('באזני ילד אספר').
פרדו מייצג את השמאל הקפלניסטי שמאוהב בעצמו עד כלות. לכן לא מדובר רק בציבור אנטי-משיחי, אנטי-דתי. מדובר בציבור יודופובי, שזה כבר סיפור אחר לגמרי כי יודופוב לא שונא את עצמו. יודופוב שונא את האחר היהודי שמסרב לקבל את לוחות הברית החדשים מידיה של הכוהנת הגדולה של כנסיית הפרוגרס, שהדיבר הראשון שחרות עליהם הוא "לא יהיה לך אחר ואני". הדיבר הזה מצווה על המאמינים לבטל את ההבדל בין גוי ליהודי, שלמרות כל מאמצי המיסיון הכנעני, מצרי, יווני, נוצרי, צאצאיו הלגיטימיים של אברהם מתעקשים בעזות מצח בלתי נסבלת להמשיך להיות עם אחר – נבדל/נבחר/קדוש – שמסרב להפר את הברית שלו עם נצח ישראל, שכמה שלא תנסה, גם ג'ודית באטלר לא תוכל לפגוע באֲחֵרוּתוֹ.
אם שאלתם למה השמאל הקפלניסטי חותר לכניעה – הם קוראים לזה הסדר, הסדרה, אופק מדיני, אסטרטגיה, היום שאחרי וכו' – קפלן נותנים את התשובה: אם יש ניצחון, לא כל שכן מוחלט, יש גם נצח, וקפלן לא רוצים את הנצח וגם לא את ישראל. קפלן רוצים לחיות במדינה נורמלית של כל אזרחיה, וניצחון, במיוחד אם הוא בעזרת השם, מסכל את החזון הדיסטופי הזה, שנתפס בעיני השמאל כאוטופי.
על זה כל הריב בין השמאל שלא רוצה את נצח ישראל, ולכן לא רוצה לנצח, לימין שרוצה לראות אותו נוכח במדינת ישראל, ולכן דוחף לניצחון. זה גם מסביר למה, למרות שתפיסת העולם של פרדו והחברים הקפלניסטים שלו התבררה כאסון מוחלט בשבעה באוקטובר, הם לא ישנו את דעתם כי בסוף, המלחמה בין השמאל לימין אינה ארצית, חומרית, ולכן לא קשורה למציאות, לשכל הישר, לניסיון, לעובדות שאנחנו רואים במו עינינו.
המאבק בין "פרדו" ל"סמוטריץ" זה אותו מאבק מטפיזי, רוחני, שמתחולל משחר ההיסטוריה בין כנען לישראל, בבל לירושלים, מתיוונים ליהודים, בין נביאי השקר לנביאי האמת. המאבק הזה מגולם בצורה של מלחמות חורמה נגד העם היהודי ונגד כל מה שהוא מסמל ומייצג. זה התחיל כבר במלחמת העולם הראשונה בעמק הַשִּׂידִים, שהתבררה כמלחמה נגד הקולוניאלזים האברהמי (פרשת לך לך), וזה נמשך ממש עכשיו, באמברגו הנשק של הנשיא עמנואל מקרון, שנועד למנוע ניצחון מהפרויקט הציוני-קולוניאליסטי. בעיני מעצמות המערב ידידות ישראל, אומר שמואל טריגנו, "עם הנצח לגיטימי במלבושי אושוויץ ... אך לא במדי צה"ל" (הדרך לירושלים: תיאולוגיה פוליטית).
'משקפת טריגנו' מאפשרת לראות בבירור את המטרה של מדיניות צרפת וארה"ב וכל מדינה אחרת שלא רוצה שמדינת ישראל תנצח במלחמה הזאת – בתירוצים שונים ומשונים, בעיקר בתירוץ העתיק שהיהודים הם סכנה לשלום העולם. "ביבי, מה לעזאזל? אתה יודע שהתפיסה של ישראל ברחבי העולם היא יותר ויותר שאתם מדינה שמאיימת על שלום העולם, נוכלת", חזר על התירוץ הזה הנשיא ביידן. כמו שהיה תמיד, גם היום האימפריה הבבלית המתחדשת מתנגדת לקיומה של מלכות ישראל המתחדשת.
אם אפשר ללמוד משהו מההיסטוריה של נצח ישראל, מוכרת יותר בשם 'ההיסטוריה הקדושה', אז גם אם זה יהיה כרוך בסבל גדול, התוצאות של המאבק הזה ידועות מראש; וכל אלה שמייחלים ומתפללים ל"ניצחון בעזרת השם", הם מתכוונים בדיוק לזה, שנצח ישראל לא שיקר, לא משקר ולא ישקר.