1. השנה האחרונה לימדה אותנו בדרך הקשה שהחיים קצרים. סימן השבויים והזעקה להשיב אותם 'עכשיו' - חידדה את העניין הפנימי שלשמו נתכנסנו בעולם כעם: להאיר את אורנו, ללא אינטרסים חיצוניים נפוצים כמו רצון לכוח, כסף וכבוד עממי.
אין ספק, בעומק העניין, איפשהו, בלי משים, הושפענו באופן מסוים מהרוחות הנושבות בחוץ. משהו חלחל אלינו מהתוכן הישיר והעקיף שאנו צורכים. שמענו יותר מדי ויראציות בנוסח "איש\צדיק באמונתו יחיה", "חיה ותן לחיות", לצד קולניות רבה של אלו שלא מוכנים לשמוע שום דבר על יהדות פשוטה, מחייבת ומתגמלת, בו זמנית. התרגלנו לא לכאוב ולא להפגין אכפתיות רבה מאלו שלפי אמונתנו היהודית האוניברסלית הם 'תועים'. (אין דרך אחרת לנסח את זה גם אם אין זה באשמתם כלל).
2. איש אינו מושלם, אך במקום מסוים, המשפט 'אתה תועה' לצד 'אני אוהב אותך ואכפת לי שיהיה לך טוב, באמת' - יצא מהשיח. במקום זה, הצטווינו (ע"י מי בדיוק?!) "להכיל" כל דעה, לאהוב ולתמוך בה כל עוד היא לא מתנגשת לנו פוליטית. כן, בפוליטיקה - זה משהו אחר. שם מותר להגיד בדיוק מי תועה ו"לא להכיל" בעליל. אבל את זה שיהודים שבויים בדעתם לגבי אמונתם, חשיבות התורה, המצוות וההלכה - אפשר להניח בצד באי נעימות. לא לדבר על זה, לא לכאוב את זה ובמקום זאת להפגין סולידריות מוזרה כאילו איננו עם אחד שקבל על עצמו קיום מצוות קולקטיבי לפי דברי תורה וחז"ל. כאילו זכות המצוות לגווניהן, בעומק העניין, אינו מתכון לחיים טובים יותר, לכל יהודי, גם בעולם הפיזי הזה.
3. סימן השבויים הכואב לא הותיר מקום לברירה אחרת מלבד ההבנה שאין לנו להתגדר ב"אני את נפשי הצלתי" מבחינת התפישה היהודית. הנה, אני 'בסדר'; משתדל לקיים מצוות, להימנע מעבירות ו"איש הישר בעיניו יעשה". נכון, אי אפשר להכריח איש לבחור במשהו. לכל אחד זכות בחירה חופשית. אך צריך לפעול למען שבויי התודעה. אפשר להתפלל בכוונה ב'השיבנו' על קרובינו ועמנו. ניתן גם לנסות להשפיע בדיוק כפי שאנחנו מנסים מזה שנים רבות להשפיע פוליטית.
ללא כפיה, באהבה, אכפתיות, רכות ונועם. שבי תודעתי נוגע לא רק לפוליטיקה, אלא לתפישת החיים היהודית, לרוחניות, לערך לימוד התורה, צניעות, שמירת שבת. מצוות פופולריות ולא מחייבות בהכרח כמו תפילין ולולב - זה יפה מאוד. אך גם כל דבר שאנו משתדלים לשמור למרות שקשה לנו בזכות מודעות יהודית - אינו רק שלנו. הוא של כולם, כולל אלו שתודעות כזב מגוונות שבו את ליבם בשלל אמצעים במשך עשורים בהם נסחפנו להתעסקות מרובה בפוליטיקה ושאר ירקות.
הכותב הוא עורך ומנהל תוכן, יוצר הסרטים "רווק עם אלוקים" ו"מדריך למתבונן האמיץ"