נטע ויס, אלמנתו של אילון ויס הי"ד שנפל במלחמה, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה על בחירותיה המקצועיות כאחות הרואה במקצוע שליחות של ממש בה היה גם לאילון עצמו חלק לא מבוטל.
כמיילדת ותיקה בבית החולים שערי צדק שבירושלים מספרת נטע על השליחות שבמקצוע האחיות, שליחות שאותה היא רואה כאתגר ושליחות לא רק של המיילדת עצמה אלא של המשפחה כולה, והדברים באים לידי ביטוי במיוחד בחגים. "זו צדיקות להגיע בראש השנה, בליל הסדר ובחול המועד", היא אומרת ומייחסת את הצדיקות הזו לכלל מקצועות הסיעוד ומוסיפה שתמיד התבטאה ואמרה שהיא במשמרת כשקופה ומי שנמצא כאן באמת הוא אילון ש"מאוד מאוד העריך את המקצוע והשליחות הזו, וסב את הבית כדי שנוכל לאפשר את הנתינה הזו בבית החולים".
כמי שעבדה שנים לא מעטות גם בפגיית בית החולים היא מספרת על הקשר המיוחד שנוצר בין האחיות למטופלות. מנגד היא מציינת גם את השבר של זוגות שאחרי ציפייה של תשעה חודשים מקבלים לידיים תינוק שאינו בריא, כך גם התחושות הקשות של זוגות המתמודדים עם בעיות בפוריות, תחושות שמשהו לא טוב אצלי ושבירת חלום.
בנוסף מלווה נטע רווקות מאוחרת באופן פרטי. כעת, לאחר נפילתו של אילון ז"ל, היא לקחה הפסקה קצרה אך היא מקווה לשוב לרבים והרבות שממתינים ממתינות לה. "זה סוג של אבל, להגיע לגילאי 35-40 וצפון בלי למצוא את בני הזוג, ואנחנו עושים את זה ביחד מתוך מקום של העצמה", היא אומרת. "אני בוחרת את המסעות הללו של השברים ומעגלי האבל שיש לנו בחיים, ואני שואלת איפה אני, נטע, יכולה להיות קצת יותר טובה ולא לשים את עצמי במקום החוויה שלהם".
ובחדר הלידה, שם לכאורה הקשר שנוצר בין המיילדת ליולדת קצר, נטע רואה מקום בו "יש לנו הרבה מפתחות כי אנחנו שליחים ואת זה אנחנו צריכים לזכור ולהיות בענווה. החכמה והתבונה היא לא רק ליילד אלא להעצים את האישה ואת הזוגיות כדי שהיא תרצה לבוא וללדת כאן שוב בעוד שנה או שנתיים".
על האתגרים השונים בכל אחת מהתחנות בהן הא פועלת, אומרת נטע כי עלינו לזכור ש"אנחנו לא בוחרים את הסיטואציות בחיים, אבל איך נתנהל בתוך הסיטואציה, זה כבר שלנו. אי אפשר להוריד את האחריות מעצמנו".
מכאן ממשיכה השיחה עם נטע ופונה לקשר המיוחד עם אילון ז"ל, קשר של 28 שנות נישואים בהן טופחו הרבה חלומות שנקברו תחת האסון. "זה קשר ארוך. היה לנו מסע זוגי מהמם, חברות שאין דומה לה. הינו מחוברים".
בעוד היא יוצאת למשמרות רבות בבית החולים ואלון ממשיך להתנדב למילואים גם אחרי שנות החובה, סייעה לה אמה בטיפול בילדים הקטנים, "ככה כל שנה ושנה. אחרת לא היינו יכולים לעשות את זה. אילון היה מאוד גאה בכך שאנחנו מצליחים לעשות את זה וממשיכים לתת לעם ולמדינה. הוא היה עובד מאוד קשה במילואים שם היו לו הרבה תפקידים".
"בשמחת תורה חזרנו מההקפות כשאנחנו מבינים שמשהו מתרחש בדרום. לא הבנו את קצה קצהו של הגודל, והרב ויצן, רב הישוב אמר שלא נפרק את ההקפות אלא רק נצמצם אותן. חזרנו הביתה. התארגנתי לארוחה. היו לנו אורחים ואז הוא ירד עם מדים. שאלתי אותו לאן אתה הולך, והוא אמר לי שקראו לו להילחם והוא נוסע", היא מספר ומציינת כי מאחר ומדובר בפלוגה שבכל שנה עושה סבב מילואים היה קל לזמן אותה במיידי.
"הוא יצא ובמשך חודש וחצי כמעט ולא שמענו ממנו. התקשורת הייתה גרועה. גם כשהייתי בחדר לידה היה לי ברור שבכל שלב של הלידה שבו הוא יתקשר אוריד את הכפפות ואענה כי אני לא בטוחה שאוכל לדבר אתו בהמשך, ויום אחד כשהייתי במשמרת ערב יצאתי מלידה של מישהי שבעבר בפגייה קברתי את הילד שלה והקב"ה סידר שאהיה שם גם בלידה שלה, הוא הגיע, ראיתי אותו ואין מילים לאושר שהיה שם".
בדבריה מקפידה נטע להודות לילדיה שהחזיקו את הבית, כהגדרתה, במשך חמישה חודשים וחצי שבהם אילון כמעט ולא היה בבית והיא תימרנה בין משמרות. עוד היא מספרת על הקושי המיוחד בערב שבת כשהיא שבה מעוד משמרת בלי יכולת ליצור קשר עם אילון, ללא נשימה, כדבריה, ובבית חיכה לה הכול מאורגן וערוך לשבת, נרות ערוכים, ריח של אפייה ופתק חיזוק מהילדים. "כך הייתי נכנסת לשבת. הייתי הולכת לקבלת שבת לראות בבית הכנסת את יונתן עומד ליד המקום של אבא ומחזיק את הבית כי ידידיה, הגדול יותר, היה גם הוא מגויס כמעט תשעה חודשים".
את דם הלידה שהיא פוגשת בעבודתה כורכת נטע בדם נפילת הגיבורים במערכה, "בדמייך חיי", היא אומרת. "הכול מתערבב ביחד. כמה שזה כואב, בעיקר בערב החגים, אנחנו צריכים להיות גאים בכך שעם שיראל בארצו, בעצמאות ובחירות שלו והוא נלחם ומנצח ואין לנו דרך אחרת. נסתכל קדימה, נחזק אחד את השני ועד לגאולה".