בימים אלה בהם חוזר השיח סביב שמה של המלחמה, נירית ראוכברגר, אמו של סרן שילה ראוכברגר הי"ד שנפלך בקרבות ברצועת עזה, מעדיפה את השם 'משיב הרוח' ובראיון לערוץ 7 היא מרחיבה ומסבירה מדוע.
"משיב הרוח זו הייתה החוויה שלנו. לקח זמן עד שהבנו ששילה נפל בלחימה וזכרתי שאנחנו ב'משיב הרוח' ויש בכך משהו כל כך סמלי, כי בכל תהומות הכאב עם ישראל התגלה בתפארתו. כבר בימים הראשונים הגיעו סיפורי גבורה על אנשים שקפצו בידיים חשופות ואמרתי שזה משיב הרוח", היא אומרת ומדגישה כי בעינה מדובר במוטיב שחוזר על עצמו לאורך כל התקופה הזו.
נירית מספרת על הכנסת ספר תורה שהתקיימה במלאת שנה לנפילתו של שילה, והיא מוסיפה ומציינת כי "כששילה נפל החברים שלו העבירו אותו לבית הכנסת וכיסו אותו עם פרוכת ארון הקודש ואיתה הוא נקבר. זה ממש 'משיב הרוח' זו ממש הרוח של עם ישראל. זה מה שעושים חיילים ביום קרב כשיריות מסביב וסכנת חיים והם דואגים לחבר שלהם, מכסים אותו בעדינות בכבוד וביראה ובקוטביות לכל מה שראינו באותה מלחמה. שנה אחרי אנחנו מחזירים ספר תורה לארון הקודש ועם זה נכנסנו לשנה החדשה".
שילה, מספרת נירית, השאיר אחריו הרבה מחברות, פתקים וסיכומים ואחר מחבריו הפנה את תשומת לב המשפחה לקלסר שהוא כתב בזמן הלימוד בישיבה ומתוכו קובצו קטעי שיעורים שהוא למד על חגי תשרי והימים הנוראים, ולזאת הוסיפה בחוברת מיוחדת שהוציאו לאור סיפורי חיים "וראינו איך זה משולב. כמעט לכל קטע היה לנו סיפור, אם זה על אחדות איך הוא גיבש אותם ודאג שיכירו את כל חלקי העם, אם זה על תשובה, השגחה או כוחות נפש והכול במילים פשוטות של יום-יום".
על התשובה מספרת נירית על אירוע שעליו סיפר אחד החיילים מימי סערת הרפורמה והמחלוקת בעם. החייל המדובר עמד אז בשער הבסיס והתווכח עם חייל אחר שהגיע מסיור. שילה עמד בצד, שמע את הויכוח, קרא לאותו חייל והראה לו סטאטוס מתוך שיעור של הרב מלמד בו הוא מדבר על כך שתשובה שלמה היא תיקון באותו מקום ובאותה סיטואציה בה נעשה החטא, וכך גם ברמה הלאומית. הנה הגענו למקום בו אנחנו באותה נקודת קיטוב ומחלוקת של הימים טרם חורבן הבית וכעת יש הזדמנות לתקן. "הוא סיפר ששילה דיבר על זה בשמחה, שהנה הובילו אותנו לנקודה שבה אנחנו יכולים לעשות תשובה גמורה. כלומר לראות במציאות הזו יכולת לצמוח ולגדול. החייל סיפר שזה הדביק אותו והוא שלח לנו את זה כמה ימים לפני ראש השנה".
עוד מספרת נירית על רגעי הלחימה שניהל שילה בפתח חדר האוכל, המקום שנחשב אז למרחב מוגן, וברגעים אלה "הוא לא צעק ואף אחד לא הבין שהוא במצב קשה ובמצוקה. ראו שהוא זולג דם, אבל אף אחד לא הבין שהוא במצוקה והחיילים סיפרו שעל זה הוא עבד איתם, אם קשה לכם אל תחלישו את המחלקה, אל תצעקו ואל תיאנחו כי יש לכם אחריות על המחלקה".
במלחמה, היא אומרת, עם ישראל כולו התגלה במלוא תפארתו, "הוא נגלה בעוצמות שלו, בכוחות שלו ולא משנה אם אתה חייל או מבלה בנובה. בכל מקום שבו כל אחד היה ראו את הסגוליות היהודית ואת כוח הנצח. זה לא דווקא שילה. שילה היה ילד של הכלל שהתנדב במסגרות שונות והיה בו ההיבט של הכלל, אבל זה גן שנמצא בכולנו וכנראה הוא חזק יותר מכפי שנדמה לנו. כשנכנסים למצוקה מה שיש בך יוצא ומה שיצא הוא חזק".
נירית חברה בפורום הזיכרון עליו היא מספרת כפורום רחב שכולל משפחות מכלל האוכלוסייה והמגזרים "והמשותף הוא להביא את סיפור הגבורה שהיה, להפיץ קול שמרים את הרוח של העם. זו תביעה שנדרשת מכולנו. ביום שמחת תורה הבן שלי עלה למרומים וברמה הפרטית זה יום מאוד קשה אבל בתוך הכאב הנוראי יש גם בחירה על מה לשים את הפוקוס והדגש, ואני מרגישה שאני לא צריכה להתאמץ כדי להגיד שהייתה גבורה גדולה. ארבעת הבנים שלנו נלחמו בשמחת תורה. יו אחרי השבעה שלושת הבנים חזרו ללחימה כדי להיות שייכים לתהליך הזה שקורה היום".
"אף אחד לא רוצה להיות שייך למוות ולחידלון. רוצים להיות שייכים לגודל ואנחנו רואים את זה אצל החיילים. לצערי רואים את זה כשהם נופלים אבל יש עוד הרבה חיילים שנמצאים בשטח ושומרים עלינו בלבנון. כשהבנות שלי מתעוררות בבוקר אני מרגישה תודה גדולה לחיילים הגיבורים והאמיצים שמוכנים להיכנס לקרב ולאש ולהילחם. זה לא מובן מאליו ולעורף יש תפקיד חשוב להחזיק את הסולם כדי שהם יוכלו לעמוד ולהילחם ולטפס בו".
את דבריה חותמת נירית ומזכירה את רוח העם המחזקת את המשפחה כמשפחה שכולה. "אפשר להילחם עם חרב, אבל בסוף הניצחון הוא הרוח ורוח היא דבר שצריך ליצור. כששילה היה רואה שהחיילים שלו עושים כל אחד את מה שצריך ולא מעבר הוא היה אומר להם שאפשר להיכנס לבית מדרש ולראות את כולם לומדים אבל אין רוח. רוח היא כיוון, ערכים, ולא מה אתה עושה אלא איזו אנרגיה אתה יוצר סביבך, ולאנרגיה הזו יש ערך אדיר שי לנו אותו. צריך רק להסכין להיות בו לצד הכאב והקושי שאנחנו לא מפחיתים בו. זו תנועת אוויר שלוקחת אותנו קדימה".