מה המשמעות שנשיא אמריקני דמוקרטי, ערב בחירות גורליות, מחליט להעניק לישראל טילים להגנה מפני מתקפה אווירית? האם הדבר נובע באמת מדאגה כנה לביטחון ישראל, או שיש כאן מגמה להשתיק את ישראל לקראת פעילות מדינית בנושא הפלשתיני והתקרבות למדינה ערבית אוייבת מרה של ישראל?
השבוע הודיע מימשל ביידן כי צבא ארה"ב יפרוס בישראל סוללת הגנה אווירית מדגם THAAD ליירוט טילים בליסטיים ולהתמודדות עם שברי יירוט בהפעלת חיילים אמריקאי. אין כמעט ספק שהמטרה העיקרית של המהלך הזה הוא לכבול את ידיה של ישראל בתגובתה המתוכננת על התקיפה האיראנית כלפיה, באמצעות הגברת התלות הישראלית בארה"ב.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה – אחרי יובל שנים. לפני 50 שנה, בחודש מארס 1965, הגיעו לארץ ראשוני טילי ה'הוק' האמריקנים, טילים נגד מטוסים, שהבטיח לישראל נשיא ארה"ב הדמוקרטי ג'ון קנדי. זו היתה הפעם הראשונה שארצות הברית מכרה בגלוי ובאופן רשמי נשק לישראל.
אלא שכמו במקרה של ביידן, לא פרץ של נדבנות או רגשות חמים כלפי מדינת ישראל עמדו ביסוד החלטתו של קנדי למכור לישראל את ה'הוקים', אלא אינטרסים ציניים קרים, שלא ממש היו לטובת ישראל. המידע מתבסס על ספרו של אברהם בן צבי 'מטרומן ועד אובמה', הסוקר את יחסי ארה"ב ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה.
הרקע להחלטת הנשיא קנדי היה דווקא רצונו להתקרב למצרים, אז האוייב המר של ישראל. קנדי הבין שמהלך כזה יחייב אותו למהלך מפצה מצדו כלפי ישראל. קנדי אמנם הביע לא אחת את הזדהותו וזיקתו עם המסכת הערכית והאידיאולוגית בין ארה"ב לישראל, והביע התפעלות מהתפתחותה של מדינת ישראל, אבל במוקד ראייתו ומאמציו הדיפלומטיים בזירה המזרח תיכונית היתה מצרים המדינה המועדפת.
מאחר שמאמצי ההתקרבות לקהיר הצריכו את ברכתו ואישורו של הקונגרס האמריקני, שעמדתו כלפי מצרים "היתה שלילית וברורה", התגבשה עסקת ההוקים כצעד שנועד לרכך את התנגדותם של המחוקקים שברובם היו תומכי ישראל, ושל הקהילה היהודית. ברקע היו הבחירות לקונגרס האמריקני, שנתיים אחרי הבחירות לנשיאות, וקנדי הבין שקולה וכספה של הקהילה היהודית חשובים למפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות. ההחלטה היתה אמורה לסייע לקנדי בבחירות נובמבר 1962 לקונגרס.
המהלך הקל ביותר היה מבחינתו למכור לישראל נשק הגנתי ולא התקפי. אופיים ההגנתי המובהק של ההוקים, שנועדו באופן בלעדי להעניק לישראל מטריית מגן חיונית אל מול האיום המצרי המתעצם, סייע לנשיא ולמועצה לביטחון לאומי לשווק את העסקה מבחינה ציבורית.
אלא שברגע האחרון צץ לפתע מכשול, שנגזר מרצונו של קנדי להוסיף לעסקה נדבך, שאמור היה להיות התמורה הישראלית הספציפית עבור ההוקים: סוגיית הפליטים הפלשתינים, שממשל קנדי, עוד מראשית ימיו, פעל ליישובה. המימשל קיווה ששילובה של עסקת ההוקים בתוך חבילה רחבה יותר, שתכלול נוסחה מוסכמת על כל הצדדים להסדרת מעמדם ועתידם של הפליטים הפלשתינים, תרכך את התגובה הערבית ובמיוחד המצרית על מכירת הטילים לישראל, וכך תאפשר לקנדי להמשיך באין מפריע במאמצי ההתקרבות שלו לקהיר. קנדי ניסה לשזור זו לזו שתי יוזמות מדיניות – יוזמת הטילים ויוזמת הפליטים.
התוכנית כללה את שובם של כ-100,000 פליטים פלשתינים לשטח ישראל, פיצוי לכל הפליטים בגין רכושם שאבד, ושיקום רוב הפליטים, שיישארו מחוץ לתחומי "הקו הירוק". קנדי היה משוכנע שתמורת אספקת ההוקים יסכים בן-גוריון לאמץ את תוכנית שיקום הפליטים שלו. מנגד נשיא מצרים נאצר, כך היה קנדי משוכנע, ייווכח לדעת, שרק הנשיא האמריקני, ולא מנהיגי הקרמלין, מסוגל לחולל תמורה של ממש בעמדות היסוד של ישראל.
אבל עמידתו האיתנה של בן גוריון נגד כוונתו של קנדי, גם במחיר ויתור על ההוקים, שיכנעה את קנדי לרכך את גישתו ולאשר את עסקת ההוקים גם ללא התמורה הישראלית בנושא הפלשתיני.
קנדי ציפה, אמנם, שישראל תשקול בחיוב את התוכנית לפתרון בעיית הפליטים, אבל זה לא היה עוד תנאי מוקדם לאישור העסקה. ב-19 באוגוסט 1962 הודיע מימשל קנדי כי "הנשיא החליט על אספקת טילי ההוק לישראל, וזאת מתוך הכרה בצורך הישראלי לרכוש מערכת להגנה אווירית".
הטילים עצמם סופקו לישראל רק במרס 1965, שנתיים אחרי שקנדי נרצח. תוכנית הפליטים, לעומת זאת, לא יצאה מעולם אל הפועל. מצרים, סוריה, ירדן ולבנון דחו אותה על הסף, בגלל התנגדותן להגביל את מספר הפליטים שיורשו לשוב לשטח ישראל. גם בן-גוריון - שמלאכתו נעשתה בידי אחרים – דחה את התוכנית, לאחר שגרסתה האחרונה הפקיעה מישראל את זכות הווטו באשר למספרם המדוייק וזהותם של הפליטים, שיהיו זכאים לממש את זכות השיבה. ההוקים נשארו בישראל – הפליטים נשארו במחנות הפליטים.