תקשיבו אני חייב לספר לכם משהו: אין לי מושג איך השערוריה הזו התרחשה, אבל למעשה רק עכשיו יצא לי לעיין בספרו הנהדר והמשובח באמת של חילי טרופר 'מקום בעולם'.
מעבר לכמה מילים שיצא לי פעם להחליף עם חילי עוד כשהיה יועץ שר החינוך אני לא מכיר אותו באופן אישי וגם לא הצבעתי למפלגתו אבל אני כן יכול לומר בוודאות: מדובר באחד מהפוליטיקאים שאני יותר מעריך בכנסת והספר?
כל כך נוגע ומעורר השראה שכל איש חינוך וכן, גם הורים, יותר מכדאי להם לקנות אותו ותאמינו לי שאני לא מקבל אחוזים על כלום.
לעצם העניין, באחד מסיפוריו (שסיפר תלמידו הרב יעקב פישר) מתאר חילי בשם הרב פישר איך פעם לפני ארבעים שנה באמצע שבת חורפית ומושלגת ניגש לעבר הרב יהודה עמיטל שכיהן אז כראש ישיבת 'הר עציון' קיבוצניק מ'ראש צורים' שהגיע אליו מתנשם ומתנשף. הוא סיפר לרב עמיטל שתקלה חשמלית גרמה לכך שבית הגידול של האפרוחים נותר ללא חשמל ואלפי אפרוחים קטנים עלולים לקפוא בקור. החקלאי שאל אם משום צער בעלי חיים ניתן לחדש את זרם החשמל?
הרב עמיטל כמובן שהיה יכול פשוט לגשת למדף הספרים הקרוב ולעיין בפסקי ההלכה אבל במקום זאת הוא בחר לנעול את המגפיים שלו, להתעטף במעיל הפרווה הכבד לחבוש כובע, לתת יד לבחור ולהתחיל ולצעוד איתו בקור ובשלג לעבר הקיבוץ. לאחר שנשאל מדוע לא נשאר בישיבה ולשם מה יש להטריח את עצמו בהליכה לא הגיונית לקיבוץ נוכח מזג האוויר, ענה הרב עמטיל תשובה שלא תישכח:
"צריך לשמוע את ציוץ הציפורים. צריך לחוש את הצער, את הבעיה. אי אפשר לשבת בבית המדרש הטוב והמחומם שלנו ולתת תשובה על מה שמתרחש שם בבית הגידול הקפוא".
נפעמתי מהתשובה הכל כך מיוחדת של הרב עמיטל וחשבתי איך שהיא קשורה באופן ישיר למילים 'באשר הוא שם'.
כמה פעמים יצא לנו כמחנכים והורים לעמוד בפני סיטואציות חינוכיות מורכבות, רגישות, נוגעות ולגשת אליהם מהמקום שלנו. מתפיסת העולם שלנו מבלי שבכלל יכולנו להרגיש באמת את העניין. את הבעיה. את המורכבות. מבלי להניח את הלב שלנו על הלב של התלמידים והילדים שלנו ולשמוע את פעימות ליבם.
איך אפשר באמת ובתמים להבין ילד, לא רק לשמוע אותו אלא גם להקשיב לו מבלי שניכנס לסיטואציה הרגישה שלו?
ואם הרב עמיטל זצ"ל מצא לנכון להטריח את עצמו ללכת אשכרה באופן פיזי לעבר הלול עבור האפרוחים, האם התלמידים שלנו לא ראויים לכל הפחות ליחס זהה? שנצעד לעברם?
עוד חשבתי שבסוכות אנחנו יוצאים מבניין הקבע שלנו. מהמקובעות שלנו. מתפיסת העולם. מהמנייד המוכר שלנו ואנחנו עוברים לסוכה. סוכה שהיא ארעית. לא קבועה. גמישה.
כמה פעמים היינו צריכים לצאת מהתפיסה שלנו כאשר הילדים והתלמידים שלנו עמדו למולנו, חיכו לאמפטיה ובמקום להיות שם בשבילם היינו עסוקים בלנסות ולהוביל אותם למקומות המקובעים שלנו?
סוכות מלמד אותנו קודם כל להשתחרר מיתדות המחשבה הקשות. מהבטון. מההרגל ולהבין שבחינוך יש גם עניין גדול לעגל. לזרום. להקשיב. להביא את הארעיות כי רק כך נוכל באמת להתחבר לילדים ולתלמידים שלנו.
הא כן, ויש גם עוד עניין: לשבת פשוט בסוכה ולדבר עם הילדים. לאכול איתם. בלי סמרטפון. עד עכשיו אני זוכר את הישיבות המשותפות עם אבא שלי שיחיה וזה זיכרון מתוק מדבש.