אמונה אור מספרת באולפן ערוץ 7 על אחיה, אבינתן, החטף בידי חמאס בעזה, על תחושותיה לאחר האירוע בו נתלשו שלטים שתלתה לאורך ציר 60 ביהודה ושומרון ובישובים ועליהם תמונות החטופים, אירוע שכאב לה מאוד.
את דבריה פותחת אמונה בהבהרה אודות היחס החם והמחבק שהיא והמשפחה מקבלות מהחברה שסביב, ומהישוב שילה בו הם מתגוררים ומלווה את המשפחה באופן הדוק וחם.
"אחרי אירוע תלישת השלטים קיבלתי הודעות שלא לקחת ללב ושמדובר באנשים קיצוניים ולא להתרגש, אבל זה לא עניין של רגשות אלא של עובדות. אין לי מה לפנות לאנשים האלימים שתלשו את התמונות, כנראה שלא אצליח לשכנע אותם אף פעם, אבל עבורי המעשה הזה הוא רק שיקוף של מחשבות שיש לנו הרבה זמן, שיקוף של הלך רוח שבגללו יצאתי לתלות את השלטים הללו באזור שלנו".
אמנה מבהירה ומחדדת את דבריה לפיהם מדובר בשיקוף המציאות בה "הציבור הדתי לאומי לא נוכח במאבק הכללי להשבת החטופים. גם אם בלב הוא נוכח לא רואים את זה".
ואולי הסיבה לכך היא חשש מהשלכות המחיר הצפוי לעסקת חטופים, שחרור מחבלים רבים שיסכנו את ביטחון ישראל, ומתוך כך הגיעו אותם אנשים למעשה? אמונה משוכנעת שאכן מאחורי המעשה קיימת סיבה, "אבל אנחנו ציבור שמתמודד לא פעם עם מורכבות", היא אומרת ומדמה את הדברים לאדם המשווע לעזרה כשהוא על סף תהום ושני האנשים שיכולים להציל אותו נמנעים מכך רק משום שהאחד מגיע מימין והאחר משמאל, וכל אחד חושש שההצלה תנוצל לטובת עמדתו של השני.
"אח שלכם על קצה התהום ומתחתיו חיות טרף. תרוצו, תזעיקו עזרה בכל דרך, ואם אחד רוצה לשרוף כבישים שישרוף כבישים, אם זה לדבר עם אנשים שיעשה את זה, ואם זה להעיר את הממשלה תעשה את זה. שכל אחד יפעל גם אם הנושא מורכב ושנוי במחלוקת, העיקר לפעול".
אמונה מדגישה בדבריה שלא מדובר רק באחיה ובשאר החטופים, אלא בכבודו של עם ישראל "ולא משנה כמה הנושא הזה מורכב, אף אחד מאיתנו לא יכול לעשות את השנ"צ שלו בבית. במדינה שלנו מה שלא בוער בשטח לא נראה".
מתוך התפיסה הזו, היא אומרת, על כל אחד מאיתנו לפעול בתחומו האישי, אם זו מדריכה בתנועת נוער שתספר על החטופים, אם מהעלאת מצגת על חטוף במקום העבודה, אם זה לשמוע סיפורים בכיכר החטופים או בהצבת דוכני הסברה או חסימת משאיות הסיוע ההומניטארי ופעולות ברשתות החברתיות וברחוב. אמונה מספרת על עצמה ועל חברותיה שמגיעות סמוך לקריה בתל אביב ומתייצבות עם שלטים של אלנתן, מה שמעורר התרגשות אצל העוברים והשבים שמזהים בנות הציונות הדתית בפעולה שכזו. "לאיזה מצב הגענו, שזה מרגש אתכם לראות מישהי דתייה מחזיקה שלט של חטוף... זה אח שלי".
את העובדה ששנה חלפה מאז נחטף אחיה רואה אמונה כנתון בלתי נתפס. "זה מרגיש כמו יום אחד ארוך. זה געגוע אחד גדול", ועם זאת היא מדגישה את החובה להמשיך להאמין ולהתמלא בכוחות חדשים עם תחילתה של שנה חדשה, "לוקחים כוח חדש ומתחילים שוב".
על תיעוד חטיפתו של אחיה אומרת אמונה כי היא מזהה בעיניו מאותם רגעים חכמה והבנת הסיטואציה שבה הוא נמצא. "אין שם התעלמות או הכחשה. הא מבין שהוא בסיטואציה קשה והוא מבין מה צריך לעשות. הוא הולך איתם. אני סומכת על אח שלי במאה אחוז".
החוסר בחגים חסר יותר מכל יום אחר בשנה, בין אם זה החסר בשולחן החג ובין אם בבניית הסוכה. "אנחנו בפרויקט משפחתי שבו כל יום אנחנו עוצרים לשלושים שניות לדמיין איך אבינתן חוזר. אני מדמיינת בסוף כל תפילה ואני אומרת לו שאני יודעת שהוא חזק ועוד מעט הוא בבית, וכשאני אומרת את זה אני חייבת להאמין בזה כי אם אני לא אאמין בזה זה לא יגיע אליו. אפילו שעברה שנה בכל יום זה לקום ולהגיד 'אבינתן אתה עוד מעט בבית'. זה נתיב מלחמה שהוא לא פחות חשוב".
עוד קודם לראיון ביקשה אמונה להדגיש שחשוב לה שהדברים לא יהיו דברי ביקורת על הציבור הציוני דתי אלא קריאה להעצמה. "אני תופסת את הציבור שלנו כציבור חזק, ציבור שחשוב לו לראות בהיר וישר מתוך נקיות וכוונות אמיתיות, ציבור שמעורב בהרבה מערכות של העם הממשלה הצבא ובכל אחת מהמערכות יש לנו שאיפה להוביל ולהנהיג, וכציבור ששואף להוביל עם אמירה דווקא בנושאים המורכבים והבוערים צריך אותו, שנזקוף גב ונאמר שאנחנו חזקים תומכים ומובילים את הדבר הכבד הזה".