חג שמחת תורה הפך בשנה הזאת, בעל כורחנו, לתאריך בעל משמעות היסטורית סמלית מזעזעת.
כמו מלחמת יום הכיפורים ששמה נקשר לדורות עם היום המקודש שבו פרצה, כך גם שמחת תורה, שמיני עצרת, החג שמסמל יותר מכל חג אחר את סגולת ישראל והשמחה בה, ובברית הייעוד הנצחית שלנו, הפכה באותו יום לברית גורל נוראה ואיומה.
דווקא לכן, התאריך הלועזי שמרבים להזכיר בהקשר ליום הזה, נראה לי כל כך תלוש ומנותק מהמשמעות של מה שקרה לנו באותו היום. אותם רשעים ארורים, לא בחרו לתקוף ב־7.10 אלא בשמחת תורה. וגם אם הם לא היו סגורים עד הסוף על משמעות היום הזה, עלינו להעמיק במשמעות היום הזה כדי לברר לעצמנו את הדבר שבו הם ביקשו לפגוע. או איך שאמרה לאחרונה מירב ברגר, שבתה אגם, התצפיתנית, נחטפה לעזה באותו יום נורא: "הבת שלי נחטפה בגלל היותה יהודייה. אז כדאי שנבין מה המשמעות של היותנו יהודים".
בשנה הזאת הוסרו מסכות רבות. התגלו ידידי שקר, שאינם אלא אויבים בתחפושת, ולעומת זאת, התגלו ידידי אמת בקרב אומות העולם, דוגמת הסופר והעיתונאי הבריטי דאגלס מאריי, שמדבריו הבאנו לא מעט פעמים. ידיד נוסף שכזה, הוא פייר פוליבייר, שצפוי להיבחר כראש ממשלת קנדה. בנאום שלו, שהופץ בשבוע האחרון, תיאר באופן מרגש את חוויותיו משבת שבה התארח אצל רב מביתר עילית.
בהמשך נאומו תיאר את חוויותיו ממצעד החיים שבו השתתף בעבר: "אני רוצה שתסתכלו על ההד של ההיסטוריה שאין כמותה של העם היהודי הנצחי. הייתי עד להיסטוריה הזאת ולחוסן הזה כשראש הממשלה דאז – הרפר (סטיבן ג'וזף הרפר, כיהן כראש ממשלת קנדה מפברואר 2006 ועד לנובמבר 2015). שלח אותי לייצג אותו במצעד החיים..." בחלק זה תיאר את זוועות השואה, שאליהן נחשף במסע ההוא. ואז המשיך בתיאור הדרך שבה ראה לנגד עיניו את המשתתפים הצעירים של מצעד החיים.
סמל הניצחון
"אבל יותר מכול ראיתי דגלי ישראל מתנוססים ברוח. מגן דוד, הסמל של העם היהודי, ועכשיו של מולדתו, היה כמו הסמל לניצחון, זה כאילו נאמר מהפנים של אותם צעירים יהודים: אנחנו עדיין כאן. לא עצרתם אותנו. אתם אינכם ואנחנו עודנו חיים".
"תחשבו על פח האשפה של ההיסטוריה, הוא מלא במי שניסו ולא הצליחו להשמיד את העם היהודי. מפרעה ועד המן. ועד המשטרים הטוטליטריים, הדיקטטוריים, הסוציאליסטיים של היטלר וסטלין, כולם הובסו, ובכל זאת העם היהודי עדיין חי וקיים".
"אני לא יודע מה העולם יביא מחר. אני יודע עוד פחות מה יביא בעוד מאה שנים מהיום. אבל אני יודע את זה; שבעוד אלף שנים מהיום, מה שלא יהיה, בימי שישי, כשהשמש שוקעת, תהיה שבת בישראל".
דבריו של פוליבייר הדהדו לי מחדש את דבריו של הרב קוק זצ"ל, במאמרו "הסוכה", שפרסם לרגל חג הסוכות האחרון בחייו (נתיבה, תשרי תרצ"ה; מאמרי הראי"ה עמ' קמט). בדבריו ביאר הרב את משמעותה של הסוכה כמבצר הגנה שעוצמתו נובעת דווקא מצידו הפנימי ולא מזה החומרי־החיצוני:
"הסוכה היא בעדנו מבצר הגנה, 'תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת' (תהלים לא, כא). אנשי כנסת הגדולה שבטלו יצרא דעבודה זרה מישראל, כתוב עליהם שעשו סוכות כאלה שלא נעשו כמותם מימות יהושע בן נון, 'וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד' (נחמיה ח, יז). ומה היו הסוכות המפוארות הללו? מפרשים שם בתלמוד 'דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה'. ואם כן הסוכה היא בעלת תוכן של הגנה".
וכאן מציב הרב את השאלה היסודית של מאמרו – כיצד סוכה עראית יכולה להיות מבצר הגנה:
"ואם יפלא בעינינו איך תוכל דירת עראי כסוכה להגן עד שבלא היסוס נוכל עוד לקחת אותה כדוגמא לההגנה והבטחון שלנו, איך יוכל בנין של 'שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח' ליהפך למבצר ולמגן נגד כל צר ואויב?"
רק בגלל הרוח
הרב קוק מסביר בדבריו שעוצמתה של הסוכה נובע, באופן פרדוקסלי, דווקא מחולשתה. כי דווקא בניין שכל מהותו איננה אלא הלכתית־תורנית, הוא עדות נאמנה לכך שהחוסן הלאומי והאישי אינם נובעים מהחומר אלא ממה שמעמיד אותו ומעניק לו תוכן ומשמעות:
"מוכרחים אנחנו להגיד גלוי לפני כל באי עולם שאמת נצחית היא, שדוקא זאת הסוכה שהיא נבנית דוקא בצורה כל כך קלושה עד שמצד צורתה החיצונה אינה ראויה לכאורה להיות נקראת אפילו בשם של בית דירה, היא היא הראויה להיות לנו למגדל עוז ולמבצר מפני כל אויב ומתנקם".
"כי באיזה אופן תוכל הסוכה הפרוצה ופתוחה מעברים ליהפך לבית דירה? הוי אומר לא מפני החוזק החמרי שבמחיצותיה הקלושות והחלשות, אלא מפני שהחוק, דבר ה', הוא אשר גזר אומר שבימי החג הקדוש הזה חג האסיף, זאת היא בית דירתנו".
כמו מגיני הדוד שהתנוססו ברוח על הדגלים במצעד החיים, וסמלו בעבור פוליבייר את נצח ישראל, כך גם הסוכה המטה לנפול, כמו מבקשת להצביע על הגורם האמיתי שגורם לה לעמוד, כנגד כל הרוחות הזועפות שמבקשות להחריבה. לא כיפות הברזל כשלעצמן, לא טילי החץ , הטנקים, המטוסים והמסוקים, ולא כל יתר היכולות הצבאיות המשוכללות העומדות לרשותנו, הם אלה המקיימים אותנו כאן בארץ הזאת. וכך ממשיך הרב קוק:
"זה יהיה לנו לימוד לדורות, כי להאומץ הדרוש לנו לבנין ביתנו, כלומר בנין הבית הלאומי שלנו, זקוקים אנו דוקא לאימוץ הרוחני, לאימוצו של החג, לאימוצו של דבר ה' הקיים לעד. ואם כלי המשחית היותר חדישים יכולים לפרוץ פרץ נבעה גם במבצרים היותר חזקים, יכולים למגר גם חומות נחושת עבים, הרי אין בכחם ולא בכח שום כלי יוצר שבעולם להפיל את החומה החזקה והבצורה של החוק, ומזה נדע שהחוק, הוא יהיה מבצרנו הנצחי ומשגב לנו".
כמה רלוונטיים דברי הרב בשעת מלחמה שכזאת. כמה הם מקבלים משמעות אדירה כאשר אנו נזכרים בעיוורון המודיעיני ובמחדלי הצבא המשוכלל והמתוחכם בעולם. ומנגד – בכל הלוחמים עזי הנפש, שללא כל תחכום ושכלול, עמדו לבדם, בעוז רוחם ואמונתם, מול אלפי מחבלים, לעיתים בידיים חשופות. מעטים מול רבים.
חומתנו הבצורה
כדרכו במאמרים פובליציסטיים רבים, לקראת החגים, גם את המאמר הזה חותם הרב בפרשנות הרעיון שבו פתח, לזמנו, זמן שבו עסקו במרץ חלוצים רבים בהקמתה של המדינה היהודית שבדרך. הבית הלאומי שהולך ונבנה:
"גם כעת בשעה שאנו נגשים לבנות מחדש את ביתנו הלאומי על ארץ אבותינו, נכיר נא את האמת המוחלטת שהחוק הרוחני שהוא דבר ה' אשר גזר אומר, שבית ישראל יבנה, הוא הוא חומתנו הבצורה, למרות מה שהעין הקלושה של האדם לא תוכל להכיר חסנו ועוזו".
החוק הרוחני הוא שגזר שמדינת ישראל תקום. הפועלים במרץ להגשמת החזון הציוני הם שליחים נאמנים לביצוע התוכנית האלוהית הזאת. וגם אם באותם שלבים ראשוניים, נראה היה שמדובר בסוכה קלושה וחלושה, העין האנושית איננה רואה את מה שעין הנבואה מרחיקה לראות.
את דבריו בסיום קושר הרב לפתיחת דבריו, לאותה שמחה שהייתה בימי שיבת ציון השנייה, בביטול יצר עבודה זרה. פרשנותו האקטואלית של הרב לאותו יצר עבודה זרה מרתקת אף היא: לדבריו, הגורם המעמיד של ישראל איננו נובע מחוכמות זרות וממבצרים משוריינים ועצומים. כל אלה נצרכים ככלים לתוכן עצמו, אך כאשר מתהדרים בעיקר בטכנולוגיה משוכללת ולא בנשמה שמאחורי הטכנולוגיה, שוכחים את העיקר:
"וכשאנו באים לבנות את סוכתנו המגינה בעדינו גם בהמתתו של יצרא דעבודה זרה, בכל המובנים שלו, העתיקים והחדשים, יהיה נא נגד עינינו, שהחוסן שלנו יהיה החוק חוקנו חוקי תורתנו הקדושה העומדים וקימים וחיים לעד!...והיתה לנו סוכתנו למגדל עוז מפני אויב סלה, ובית ישראל יבנה בארצו בכל עוז תפארתו וסוכת דוד הנופלת תקום לנו במהרה בימינו אמן".
לכך בדיוק התכוון פוליבייר כשהסביר בדדכו את סוד נצח ישראל: "אני לא יודע מה העולם יביא מחר. אני יודע עוד פחות מה יביא בעוד מאה שנים מהיום. אבל אני יודע את זה: שבעוד אלף שנים מהיום, מה שלא יהיה, בימי שישי, כשהשמש שוקעת, תהיה שבת בישראל".
פוליבייר הבין את הסוד הישראלי של הסוכה ואת משמעותה הנצחית. כעת הגיע הזמן שנבשר גם אנחנו לעולם את הבשורה הזאת.
מתוך המאמר שיפורסם בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר