1.מה לא עשה השמאל הפרוגרסיבי, הפוסט ציוני והפוסט יהודי, כדי לסכל תפילה יהודית אורתודוקסית, ודווקא בהפרדה, ביום הכיפורים השנה?
ביום הכיפורים אשתקד זה הצליח לו, לשמאל אשר גאה לתעב, למרבה הכאב, את שורשיו היהודים, אבל מכבד מאוד את זכות הפולחן של בני כל דת אחרת. אפילו של בני דת המרצחים ('דין מוחמד בסיף'), שהורשו ברוב כבוד ונימוס, לקיים תפילה המונית, מתריסה, בהפרדה מלאה, על חוף ימיה של תל אביב, ללא שום הפרעה מצידם של פרחחים תל אביבים נאורים.
2. לאן הובילה אותה שנאת חינם מרושעת? יהודי שומר מצוות אינו מתיימר כמובן להבין בחשבונות שמים, אבל מותר בהחלט להעריך, לשער, לשקול – כמו הימאים בספינתו של יונה הנביא, "בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ?"
וההערכה היא, איך נאמר זאת בזהירות המירבית, שמלחמת שמחת תורה הנוראה, שהפתיעה אותנו רק 12 יום בלבד לאחר השתוללותם האנטי יהודית של ביריוני השמאל בכיכר, היא סוג של 'תשלום', שהציבור הישראלי כולו נתבע לו, בגין ההתנהגות המופקרת בכיכר. מי חכם ויידע אם לא התכתשויות שנאת החינם בכיכר, הן שהכריעו את הכף, והמיטו עלינו את גדול האסונות מאז השואה.
ככלות הכל, העולם אינו הפקר. יש דין ויש דיין. לפעמים נגבה התשלום במאוחר, מטעמים כמוסים וסתומים. "וביום פקדי ופקדתי". ולפעמים התשלום הוא כאן ועכשיו. במזומנים.
3. אני נזכר בסוג של 'תשלום' אחר, נורא, על חילול קדושת היום הקדוש, באחד מקיבוצי השמאל בגולן, שהתאחר אך בכמה שנים. בסביבות שנת 1970, ואני אז עיתונאי צעיר בצפון, קורא דיווח שומט לסתות בעלון הקיבוץ, על אודות 'נשף מטורף' שהתקיים שם דווקא בליל כל נדרי.
כעבור שנים מעטות, ממש ביום הכיפורים שחולל, ספג אותו קיבוץ כתישה נוראה: במלחמת יום הכיפורים 1973, הוגלו כל חבריו, והמקום עצמו הפך תל חרבות תחת שרשראות השיריון הסורי שכבש אותו.
האם יש קשר? יחסי סיבה ומסובב? לעולם לא נדע; אבל כשם שיתכן שאין כל קשר, ייתכן גם שיש קשר. לך תדע.
4. לאחר שביום הכיפורים אשתקד הצליחו הדמוקרטים הנאורים, הבטוחים שהדמוקרטיה הומצאה רק כדי להנציח את שלטון המיעוט שלהם על הרוב היהודי המסורתי, לסכל תפילת יום הכיפורים בחוצות מדינת תל אביב, הם ניסו לכפות דעתם גם הפעם על הרוב היהודי המוחלט, 75%, המתייחס בכבוד ובהערכה למסורת ישראל, לתפילות ולמועדים. אבל הפעם התערב הבג"ץ ולתדהמתם התיר לקיים את התפילה בגן מאיר.
לא כולם הצליחו לכבוש תדהמתם וזעמם על הסנוקרת שהגיעה מן הבג"ץ. אחת שעונה לשם מגי אוצרי, השפריצה ממקלדתה טונות של זוהמה: "נכבד את פסיקת בג"ץ אבל נסכל אותה: נשמיע בקולי קולות שירת נשים. נממש זכותנו להפגין בכמויות של רעש. נאכל מולכם פלאפל בביקיני, ונדאג שאפילו את השופר לא תצליחו לשמוע. אם אתם חושבים שניתן לכם להתפלל בשקט אפילו דקה, אתם כנראה לא מבינים איפה אתם נמצאים. פה זה תל אביב".
5. המדהים הוא שהציבור הגיב ברגליים לתשפוכת הרפש. בכל רחבי הארץ נהרו המונים לבתי כנסת ולמניינים ארעיים, כדי להשתתף בתפילות היום הקדוש. גם במספר מוקדים בתל אביב. מכל הארץ הגיעו דיווחים מרנינים על חגיגית התפילות הללו, במספרים שמעל ומעבר. הנאורות השקרית הפרוגרסיבית חטפה ביום הכיפורים הזה נוק אאוט מוחלט. ההצבעה ברגליים היתה נגדה.
תשאלו את פעילי ארגון רבני צהר, קרן קהילות, רשת 'מיתרים', ארגון 'ראש יהודי', הגרעינים התורניים ברחבי הארץ ופעילי ארגון 'איילת השחר', שקיימו אלפי (!) מנייני תפילה קהילתיים בערי ישראל, בכפרים ובקיבוצים. רבבות, לרבות כאלה שעשרות שנים לא דרכה כף רגלם במניין של תפילה, הגיעו להתפלל ולהתרגש יחד, וסרבו להיכנע לתבהלות 'הפלאפל והביקיני'.
6. כך למשל דיווח המילואימניק משה נעמן, מגבעת שמואל, על תפילה מרגשת בקיבוץ קיבוץ בית זרע, ממעוזי השמאל (הציוני), שמאז היווסדו לפני 93 שנה, לא ידע מהו מניין של מתפללים: "היינו 12 חיילים דתיים שמצאו עצמם ביום כיפור במתחם בתוך הקיבוץ. הזמנו את חברי הקיבוץ, בוואטסאפ סתמי, לבוא לתפילה. כשנכנס החג היינו בהלם. עשרות חברים באו לכל נדרי ולערבית. בבוקר באו מבוגרים לתפילת יזכור. אבל השיא היה בתפילת נעילה, עם עשרות רבות של גברים, נשים וטף. הבאים התרגשו עד כדי דמעות. הקיבוצניקים לא הפסיקו להודות בצאת כיפור וביקשו בדמעות שנבוא בשנה הבאה".
7. אז מדוע מתאמצים הנאורים למחוק כל סממן יהודי מהפרהסיה התל אביבית? מענה לכך ניתן אולי בכתבתו של מורן שריר ב'הארץ' השבוע, תחת הכותרת: 'אנחנו המדינה המערבית היחידה שבה הדור הצעיר יותר דתי מהדור המבוגר'. זו כבר מסמנת את כיוון האכזבה של השוקניאדה התל אביבית.
ובמלים אחרות: הם מ-פ-ח-ד-ים. כותב שריר: "הצעירים היום רצים אחרי הדת יותר משהיא רודפת אחריהם. המותג החזק ביותר ברחובות ישראל, הוא לא 'ארומה' או 'מקדונלדס' אלא 'כשר'. בערים שהיו עד לפני כמה שנים חילוניות למהדרין, בתי העסק מתהדרים בלוגו ענק של כשרות. בתחנות הרדיו, בקיסריה ובהיכל מנורה, בהורדות ובצפיות, הזמרים המצליחים ביותר הם כאלה שמרביצים קידוש השם בין להיט ללהיט".
ממשיך שריר: "עדן חסון שר 'אל תירא ישראל' במופע לעובדי ביטוח הראל. אלוש תוקע שופר במופע לעובדי אסותא באשדוד. בערוץ 12 אופירה אסייג מדליקה נרות שבת. בערוץ 14 מגי טביבי שוברת צום במהדורת חדשות. ב'האח הגדול' דנים ארוכות בהלכות קידוש ודיני נידה. ב'משחקי השף' כמעט כל מתמודד מברך 'בעזרת השם נעשה ונצליח' לפני שיגור מנה לשופטים. שׂרות בממשלה מפרישות חלה. סיון רהב-מאיר נותנת דרשות בטלוויזיה. ציציות הן ה-אביזר האופנתי. במבזק בגלי צה"ל מקריאים את זמני כניסת השבת ויציאתה. חיילים נהרגים לא בעד ארצנו, אלא על קידוש השם... זה נוכח במרחב הציבורי כולו - בפריים טיים, ברשתות החברתיות, בפלייליסט, בפוליטיקה, בצבא, בסלנג וברחוב. ישראל היא מדינה דתית מאוד מאוד".
8. מסקנה, השמאל המתרסק כבר מבין שהוא אובד בקרב המאסף על דמותה של ישראל. הם שוקעים בביטחה במדמנה הפרוגרסיבית, הולכים ומתמעטים, אבל מתעקשים להיאחז בקש. כל עתידם – מאחוריהם. יש להם סיבה משלהם להתבהל, ל-פ-ח-ד.