במיזם "סוכת השלום" של חברת הכנסת מיכל וולדיגר פגשנו גם את חגי לובר, אביו של יהונתן הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה. לובר נשא דברים בפני באי הסוכה על היכולת לשתף פעולה למרות המחלוקות על מנת להגיע להישגים מול האויב.
לערוץ 7 הוא מספר על תחושותיו באירוע אליו הגיעו אנשים שונים בעלי דעות שונות לשיח על מה שהוא מגדיר כנושא החשוב ביותר של החג, כיצד חיים יחד למרות הפערים, ואכן כל אחד נשא דברים על משנתו ותפיסת עולמו, אך בעיני לובר הדבר החשוב ביותר הוא עצם המפגש של בעלי העמדות השונות והוכחה שפערים בעמדות אין משמעותם שסעים ופירוד.
לובר קובע כי על פי התחושות וכך גם על פי סקרים, מעל תשעים אחוזים מהעם בישראל מעוניינים לחיות יחד, אך הם מבקשים לדעת כיצד לעשות זאת. על מנת להגיע לצורת חיים שכזו יש לקבוע מה לא עושים כחלק מהוויכוח הציבורי. בהקשר זה הוא מזכיר את הסרתה מסדר היום של אי ההתנדבות כחלק מהוויכוח. מקדמי חסימות כבישים צריכים להיות, סבור לובר, מחוץ ללגיטימציה הציבורית מאחר ומדובר בפעולה אלימה נגד חסרי ישע שלא ניתן לקחת אותם כבני ערובה בשם המאבק.
גם ניצחונות פוליטיים דחוקים של 61 או 64 מנדטים בעיניו הם מתכון לקרע שנובע מתוך המאבק וכיפופי הידיים, ועל כך מעידים ומלמדים הרפורמה, אוסלו ועוד. לשאלת חוק הגיוס סבור לובר כי כאן דרוש דיון ענייני במציאות בה נאמרים בנושא זה לא מעט דברים לא ענייניים כדוגמת הסכמות מדיניות פוליטיות תמורת הסדרת סוגיית הגיוס. מול סוג כזה של שיח יש להבהיר את נחיצותם של לוחמים נוספים לשורות צה"ל כעת לנוכח המלחמה. המענה יבוא באופן מדורג, משוכנע לובר, ומתוך הבנת הקושי של הצד השני. "אני מציע היטב בחוק ולהבין שאין זבנג וגמרנו. בשום דבר אין מיד ועכשיו אלא תהליך", אומר לובר.
על היכולת לשמוח בשנה קשה כל כך אומר לובר כי חייבים לשמוח ואפשר לשמוח. "כאב הוא לא במקום שמחה. לי יש בן אחד שנהרג ושמונה אחרים שחיים. האם אני יכול בכל פעם שאני פוגש אותם לבכות על הבן החסר? כשאני שמח שמחה שלמה ומוחלטת על הבנים והבנות החיים ועל הילדים של יהונתן שחיים אני שמח עליהם שמחה מולטת ויש לי גם כאב, וכך החגים מסמלים עבורנו הרבה יש שצריך לשמוח עבורו ואנחנו גם מבינים שיש כאב והם חיים זה לצד זה והם לא סותרים זה את זה. ארקוד את כל ההקפות ואשיר בקול כי זו התורה שצריך לחגוג והכאב לא הולך לשום מקום. הוא נשאר לפני תוך כדי ואחרי החג והוא לא סותר שום שמחה".