שמחת תורה - בין הקפות החג להקפות השניות. איך אפשר לשמוח ולרקוד כשמאורעות השנה שעברה מרחפים מעלינו והמלחמה עדיין נמשכת?
אם היינו יכולים לשאול את הנופלים בעצמם, מה הם מצפים מאיתנו בסיטואציה המורכבת הזו, אני מניח שזה היה מסייע. זה אמנם עשוי להישמע מפתיע, אך זה אפשרי. לא מעט מגיבורינו התייחסו בדבריהם לשאלה הנוקבת הזו:
אוריאל כהן הי"ד שנפל בעזה, יצא באחת ההפוגות עם אשתו למסעדה, וכך היא מספרת: "תוך כדי שאנחנו יושבים במסעדה, הוא מסתכל על כולם ואומר: 'וואו, המסעדה מפוצצת, אני ממש שמח. העורף חזק, ובשביל זה אני נלחם'.
אני הייתי בשוק באותו רגע, למה אתה לא עצבני שכולם חיים, ואתה במילואים יום אחרי יום, ויש כאלה שלא במילואים? אבל הוא לא ראה את זה... הוא ראה את המשימה שלו..."
גם בן זוסמן הי"ד, כתב בצוואתו המיוחדת למשפחתו: "גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק..."
אלקנה ויזל הי"ד, הוסיף דברים מרגשים משלו: "כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני... יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות...
תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים!"
אליהם מצטרף חברי, ידידיה רזיאל הי"ד, שנפל כשהגן על כרם שלום. הוא עוד הספיק בליל שמחת תורה התשפ"ד, לשמוח ולרקוד במלוא המרץ והאנרגיות עם ילדיו וקהילת כרם שלום ששילבה משפחות חילוניות ודתיות והיוותה סמל לאחדות וכבוד הדדי.
ידידיה כתב שיר מדהים על אלו שמוסרים את נפשם למען עמם, והוא סיים אותו במילים הבאות:
"לאנשים האלה יש שם בפני עצמם והם מסרו אותו בשביל עמם לא ניסו להתעלם או לברוח, ותודה לאל
נפלו כיהודים גאים בארץ ישראל במותם ציוו לנו זהות ציוו לנו חיים המשיכו את דרכינו אחים"
זה מצמרר, הוא לא כתב, המשיכו את דרכם, אלא כביכול הוא כתב גם על עצמו – "המשיכו את דרכינו".
דבריו "במותם ציוו לנו זהות", מתחברים במיוחד לשמחת תורה – שמחתנו בשמחת תורה אינה מנסה להתעלם מהמציאות ולברוח ממנה, זו שמחה שמזכירה לנו מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים. אותם ספרי תורה שאיתם אנו רוקדים, הנחילו לעולם ערכי יסוד שמעצבים עד היום את חיינו.
כך כתב ההיסטוריון האנגלי פול ג'ונסון על היהדות והעם היהודי: "להם אנו חייבים את הרעיון של שוויון לפני החוק... את הרעיון של קדושת החיים וכבוד האדם; את רעיון המצפון האישי והגאולה של כל אדם... את הרעיון של שלום כאידיאל מופשט ואהבה כבסיס לצדק, כמו גם רעיונות רבים אחרים המהווים את התשתית המוסרית הבסיסית של הקיום האנושי. ללא היהודים ייתכן שהעולם היה מקום ריקני הרבה יותר" ("ההיסטוריה של היהודים").
הערכים האלו הם שהותקפו לפני כשנה על ידי תפיסות ברבריות ורצחניות. מול אותן תפיסות שפלות אנחנו נלחמים, ואותן אנחנו חייבים לנצח.
אז מה עוד אפשר להוסיף אחרי דבריהם המפעימים של גיבורינו? על אף הכאב והחלל שהותירו, איך אפשר שלא להמשיך בחיינו בעוצמה? הרי לשם כך הם מסרו את נפשם בשבילנו.
לא ניתן לאויבינו שפגעו בהם, להמשיך ולפגוע גם בנו. לא ניתן לאויבינו שרצחו את הגוף, לרסק גם את הרוח. מסירות נפשם ונפילתם הייתה בשל היותם יהודים החיים במדינה היהודית. היתכן שלזכרם נפרום את הקשר העמוק שלנו לתשתית זהותנו?
גם בהקפות השניות, בלי להתעלם מהכאב, נשמח בעוצמה מתוך חיבור למי שאנחנו; מתוך רצון להשלים ולהמשיך את דרכם ורצונם של גיבורינו המופלאים. "נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹֹאת הַתּוֹרָה כִִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה".
נשמח לזכרם, נשמח למענם, נשמח מכוחם.
הכותב הוא ראש מכון עולמות, ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה, וראש בית המדרש בקריה האקדמית אונו