נירית פלדהיים, אחותו של אלקנה ויזל הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, הייתה גם היא מבאי הר הרצל ביום זה, יום הזיכרון הלאומי לנרצחי ונופלי המלחמה.
"התחושות הן קשות כי אנחנו מאבדים בכל יום עוד חיילים ויש משפחות נוספות שנכנסות למעגל השכול, ומצד שני בהיסטוריה הגדולה של מדינת ישראל, היסטוריה של אלפי שנים שלא התחילה עכשיו, ברור לי שבראיה רחבה יותר נראה בעוד כמה שנים את התמונה הכוללת והרחבה ונגיד שהתקופה הזו הייתה עוד חלק משמעותי בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל, למרות ההקרבה הגדולה מאוד".
אורנה חבה, אמו של נעם הי"ד שנפל בקרבות, מציינת גם היא כי אמנם יום זה הוא יום הזיכרון הלאומי, אך עבור המשפחות כל יום ויום הוא יום שהשכול והאבדן ממלא אותו. "מתעוררים עם זה, הולכים לישון עם זה, וכל היום מתעסקים בזה. אנחנו עושים המון דברים לכבודו ולמענו והיום הזה הוא יום קשוח, כי שומעים על עוד מקרה ועוד מקרה, עוד משפחה ועוד משפחה. עם כל 'הותר לפרסום' יודעים מה הם הולכים לעבור ואיך זה שובר אותך, איזה בור ענקי זה גורם לך בלב".
"כל חלל שנופל, כל רעש של פיצוץ מחזיר אותי לרגע שדפקו בדלת", אומרת שרה קפלוק, אמו של הדר הי"ד שנפל גם הוא בקרבות ברצועת עזה. "זה מקפיץ את הזיכרון ואת הכאב. אנחנו חיים את זה בכל שעה ובכל רגע".
"אנחנו יודעים שהוא רוצה שנחייך ונחזק אחרים ונתחזק, אבל עדיין כל 'הותר לפרסום' מחזיר אותנו לאותה דקה של דפיקה בדלת", אומרת שרה.
נירית מדגישה כי "הגעגוע תמיד קיים. זה לא משהו שחולף. יש ימים שהוא תופס יותר ויש ימים שפחות, לפעמים זה גם בלי התראה מוקדמת, סתם באמצע היום, יש הרבה טריגרים שמביאים לכך, אבל בסוף כולם צריכים לקום בבוקר. יש ילדים לאלקנה, יש הורים, יש אחים, צריך לקום בבוקר עם כל הקושי והכאב ולהמשיך. אין לנו ברירה אחרת".