כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם (ואב שכול) לֹא תְעַנּוּן. אתמול בשעה מאוחרת סיימתי הצגה בדרום, ונכנסתי להתפלל ערבית בשטיבלך ספרדי בנתיבות.
ליד הפתח נתקלו עיני במודעה ורגלי ניטעו בקרקע ונשימתי נעתקה. "מלחמת אש דת" זעקה המודעה, "מי שמקבל צו גיוס שיקרע אותו", "גם בטלן שלא לומד לא ילך לשם", "יש שם דברים נוראיים" וכהנה וכהנה.
התלבטתי אם זה המקום שראוי שישמע בו קדיש על בני יהונתן הי"ד, שהיה תלמיד חכם, ירא שמיים, וחייל צה"ל. שהרי בבית כנסת זה סבורים שהיה ראוי להילחם בבני הצדיק, מלחמת קודש. ובבית כנסת זה סבורים שבני הזהיר במצוות, היה מקולקל ופשרן. ובבית כנסת זה סבורים שהיה ראוי שבני עז הנפש, ילך לכלא, ולא יציל את חבריו באותו קרב גבורה אחרון. ושבני יהונתן שלמד תורה, מוטב היה לו להתקשר למספר 02-579-5252 ולבקש סיוע בהתמודדות נגד הצבא הנורא והאיום.
ובעודי חוכך בדעתי התחילה התפילה. והתפללתי עימהם. וכשהגיע פרק קדיש יתום, ולא היה אחר מלבדי שיאמר קדיש, פתחתי ואמרתי יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. ולשוני צרבה, ועיני התערפלו והמילים יצאו מפי שבורות ומרוסקות ומגומגמות. ובחורים בחולצות לבנות, כבני גילו של יהונתן, הביטו בי בתמיהה ובקוצר רוח.
ולא ידעו שליבי נצרב מעלבון ולא ידעו שהמודעה בפתח בית הכנסת דקרה בי כחרב. ולא ידעו שתפילתי הייתה שהקב"ה לא יתבע עלבוני ממנו ומהם, שעלוב וכואב ושכול אני, ואלוה-ינו אוהב עניים הוא.
ולא ידעו שהתפללתי שה' יאיר את עיניהם ויאמרו את דעתם בנחת ובלשון רכה כדרכם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנקראים 'נועם' שמנעימין זה לזה בהלכה. ושלא יאמרו את דעתם בלשון קשה ומעליבה ומתריסה, שמשפילה ופוגעת ומכאיבה לאב שכול כמוני שאיבד את בנו שלחם להצילם ולהציל את עם ישראל.
וסיימתי קדיש יתום, בעֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וענו הם אמן יתומה.
ואמרתי עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ - והוספתי לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ. ויצאתי אל הרכב וישבתי שם שעה ארוכה. כואב. ופניתי וחזרתי אל ביתי שבהרים.