הרגע שבו קיבלתי את הבשורה המרה על נפילתו של הרב אבי אהובנו, קרוב משפחתנו, היה אחד מהרגעים האלה שבהם חשים כמעט פיזית שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים.
מילים כדרכן מנסות לבטא משהו שהוא עמוק ממילים, לתת כלי ביטוי למה שמעבר לכל כלי. ומהיוודע הבשורה הנוראה, הלב השבור לא מוצא מנוחה. לא מוצא מילים. האותיות כמו פורחות באוויר.
לצערי הרב, ההיכרות שלי עם הרב אבי לא הייתה מעמיקה מספיק. היינו נפגשים בעיקר כחלק מאירועים משפחתיים גדולים בצד של אשתי. מפגשים המתמצים בלחיצת יד חמה ולבבית או בחיבוק גדול ועוטף. אבל יותר מכול – נפגשנו בין הצלילים, בין המילים, בתוך ניגוני שמחה ונשמה באותם אירועים משפחתיים. זכיתי להצטרף כמלווה בגיטרה לרב אבי ולאשתו המופלאה, תיבדל לחיים ארוכים, רחל. היא בכינור הלב שלה והוא בקלרינט הנשמה שלו. הרמוניה מופלאה של נשמה, אהבה וכיסופים. קסם זוגי נדיר שלא פוגשים כמעט בעולם הזה. קסם שהקרין גם באופן ישיר על כל שמונת ילדיהם המתוקים, שנשאו בהלוויה דברים מרגשים ומרוממים, המעידים על השורשים העמוקים מתוכם צמחו.
וכך, בלי לדבר כמעט, הייתי מביט בעיניו הטובות של הרב אבי, מחייכות אליי מעל לשפתיו המפיקות צלילי נשמה בכל נשימה ונשימה. וחשתי בכל מאודי את הנשמה הקורנת והמאירה שלו, ממלאת את חלל החדר בטוב האינסופי שבו. כאילו בנגינתו הוא מנשים אותנו. מעניק לנו אוויר מהפסגות שבהן הנשמה שלו טובלת.
הרב אבי היה, כך נדמה לי, מה שמכונה "נשמה גבוהה מעולם האצילות". גם בלי להעמיק בהבנת המושג, קל היה להבחין שהרב אבי היה מחובר בכל מאודו לנשמת החיים שבו – לטוב, לאחדות, לחסד, לנתינה, לחמלה ולרחמים, למקור הטוב – הקדוש ברוך הוא. עולם אצילי ועליון ניבט מכל צעד ושעל בחייו. ואת כל אלה אפשר היה להרגיש בחוש ממש, גם בלי להחליף איתו ולו מילה אחת. מאור הפנים שלו הקרין את פנימיותו הזכה. ומאז הסתלקותו, אורו הולך ובוקע עוד ועוד ומוסיף חיים, אהבה וטוב בעולם – כדברי רש"י בסיום פרשת נח: "וְהַצַּדִּיקִים אַף בְּמִיתָתָן קְרוּיִם חַיִּים". בשורות הבאות אנסה לדלות מעט מאותן נקודות אור וחיים של הרב אבי, שהולכות ומאירות כעת ביתר שאת את עולמנו.
כהן משוח מלחמה
קבוצת הווטסאפ "לזכר אהובנו אבא אבי גולדברג" מתמלאת כל הזמן בסרטונים, הקלטות וסיפורים מרגשים מהרב אבי ועל הרב אבי. את התפילה של הרב אבי לפני הקרב, בפני כל חיילי הגדוד, כולם בוודאי ראו כבר. הבוקר, הועבר סרטון קצר ובו רשמים מהרב הצבאי רס"ן הרב דוד פייג לאותה תפילה מרוממת, ובעיקר מדמותו של הרב אבי באותם רגעים שלפני היציאה לקרב שממנו לא שב.
"אני מגיע לשטח הכינוס, רואה את המג"ד עולה ומדבר, אבל אז אני רואה פתאום את הרב אבי... פתאום אני מרגיש הוד והדר ורוממות, ואני לא מאלה שמצלמים בטלפון, אבל אז אני לוקח את הטלפון שלי, ותוך כדי שהוא נושא את התפילה עם החיילים לקראת היציאה לקרב, ממש כל החיילים מכונסים, כולם על אפודים, שכפ"צים, על קסדות... ממש בכניסה ללבנון... כל המתח באוויר, עולה הרב אבי, נוסך ביטחון בלוחמים ונוסך רוח בלוחמים, והוא גבוה מכל העם, דמות, והוא עומד ונושא את התפילה...
"אני באותו רגע לוקח את הטלפון שלי, ומצלם אותו נושא את התפילה לפני היציאה לקרב, ורואה את הלוחמים כולם, מלאים בעוז ובאמונה ומרוכזים ברב, ומרוכזים ברגעים האלה, מרגישים את הרגעים המיוחדים הללו, ואני מצלם אותו נושא את התפילה: 'לחם את לוחמנו...'
"ואז הוא גם נושא שירה: 'אנא ה' הושיעה נא!' וכל הגדוד – 'אנא ה' הושיעה נא!' 'אנא ה' הצליחה נא!' – וכל הגדוד – 'אנא ה' הצליחה נא!' הוא אומר 'שמע ישראל' בכזאת אמונה, בכזה לב, בכזה טוהר, שכל הגדוד, וגם אני, בתוך זה שאני מצלם, אני זועק ביחד איתו 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!'
"לא סתם הסרטון מסתיים בשירת 'עם ישראל חי'... אנחנו יוצאים למלחמה שהיא מלחמת קיום, מלחמה בלבנון, מלחמה קשה ומורכבת, לצערנו יש לנו לא מעט נפגעים, אבל מצד שני הביטחון הזה שהוא נוסך, הרוח שהוא נוסך, העוצמה של החיילים, היו רגעים של הוד, של קדושה, רגעים של רוממות, רגעים שאתה אומר – כזה כהן משוח מלחמה צריך להיות. ככה רב צבאי צריך להתנהל במלחמה".
ללמוד להצמיח
אחד הסיפורים המרגשים על העין הטובה, האופיינית כל כך של הרב אבי, כאדם וכמחנך, נכתב על ידי אורית אלגאוי־הרשלר: "אני אשת חינוך, והרב אבי היה עבורי דוגמה ומופת. פעם הלכתי ברחוב יהודה. בגינה ליד הרחוב ראיתי סבתא מלמדת את נכדתה לשתול צמחים. רגע נדיר של טבע, שלווה, אהבה, חינוך וערכים. עצרתי כדי להסתכל. סובבתי את הראש וראיתי את הרב אבי, חיוך גדול על הפנים. גם הוא הסתכל על האישה שמלמדת ילדה לשתול צמחים, והבנתי שהוא מבין בדיוק למה עצרתי.
"והחיוך שלו חבק עולם. חבק אותי, ואת האישה, ואת הילדה, ואת השתילה.
"בני אדם כמו הרב אבי נולדים מעט בכל דור. ומי שהכיר אותו, זכה. הוא הבין באנשים, ואהב אותם. הוא ידע להגיד את המילה הנכונה, בזמן הנכון ובמקום הנכון. הרב אבי הבין אנשים, ואם לא הבין, השתדל להקשיב בקשב רב, במבט פתוח, עד שהבין את ליבם. יהי זכרו ברוך".
לדברי חז"ל, מבט העין תלוי בעומק הלב (עבודה זרה כח, ב). כלומר, מה שאנחנו רואים תלוי במה שהלב שלנו מבקש ורוצה. רגע מזוקק שבו היה אפשר להרגיש את ליבו הטהור של הרב אבי, שממנו בקע המבט הטוב שלו על עולם ומלואו, היה בדבריו בהקלטה ששלח לחברי קיבוץ גינוסר, שם הוביל את המניין ביום הכיפורים זה עשרים שנה, והשנה – לראשונה – לא היה יכול הרב אבי להגיע כדי להמשיך את המסורת.
להמשיך את המסורת
"לפנות בוקר, בליל יום כיפור, קיבלתי את הבשורה שהמניין מתקיים, כי היה כתוב לי שם (בפתק שהועבר עם חבר לגדוד ובו מידע עבור הרב אבי, מהמשפחה), ששלושת הגדולים שלנו באו לקיבוץ, וזה כל כך שימח אותי, ביום כיפור (כאן אבי נשנק מדמעות התרגשות...), אתם בטח שומעים את ההתרגשות...
"ממש אפילו הייתי אומר נתן לי כוח ודחיפה קדימה, לדעת שבארץ מתפללים ומאוחדים וממשיכים מסורת כל כך יפה ומשמעותית. תודה לכם. תודה לכל האנשים המקסימים בגינוסר שטורחים כל שנה. זאת זכות גדולה, לארגן את התפילות, להשקיע כל כך...
"אנחנו לא ממש יכולנו להתפלל (גם כאן שומעים את הדמעות של הרב אבי בקולו), אני לא רוצה לספר מה עשיתי בזמן של תפילת נעילה, אבל לא בדיוק מחזור ודברים מהסוג הזה... סגנון קצת אחר, ולדעת שאתם התפללתם והמשכתם את המסורת של אני חושב עשרים שנה, זה כל כך משמעותי וכל כך מחזק, אז תודה רבה לכל מי שנטל חלק בדבר המדהים הזה. ושבאמת יתקבלו תפילותינו לרצון... אז תודה לכם אנשי הקיבוץ והאורחים..."
מה מרגש את הרב אבי, ומה מייסר אותו, מה מעסיק אותו ומה ממלא את ליבו האוהב. ודברים שיוצאים מלב טהור, נוגעים גם בטהרת ליבם של אחרים. וכך כתבה אילנית מקיבוץ גינוסר לרחל: "לי הייתה הזכות להכיר את אבי ז"ל, אדם חייכן ונעים. בכל פעם שהיה מעביר את תפילות יום הכיפורים הילה הייתה מעל ראשו..."
אל ארץ המוריה
דמותו המאירה של הרב אבי, מצטרפת לעוד נופלים רבים אחרים במלחמה הזאת, המחוברים לשורשיו העמוקים של עם הנצח. וכמו אברהם אוהבו הגדול של הקדוש ברוך הוא, צעד גם הרב אבי מתוך אמונה גדולה ואהבה גדולה. והאהבה הגדולה שבליבו נבעה מאמונתו הגדולה, מההכרה העמוקה שלו את התמונה הגדולה של החיים. וכדברי הרב צבי יהודה זצ"ל על אברהם אבינו: "אמונה והכרה הן דבר אחד. אברהם אבינו היה ענק בהכרה וענק באמונה" (שיחות הרצי"ה, פרשת נח עמ' 103).
האמונה הזאת, הבולטת כל כך במלחמה הנוכחית בין לוחמינו, שכבר אויבינו סימנו להם למטרה בראשיתה את ירושלים ואת הר הבית, מאירה את משמעות ההליכה שלנו לאורך הדורות אל הארץ המובטחת. הליכה שראשיתה מתוארת בסופה של פרשת נח, ותכליתה – בפרשת העקדה.
וכך מאיר את הדברים הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו): "המדרש (בראשית רבה, פרשה לט-מ) מחדש, דרך האנלוגיה שהוא עורך בין שני המופעים של הביטוי "לך לך" בתורה, שיש אכן יעד מוגדר מאוד וברור להליכתו של אברהם, מעבר ליציאה־הצלה מאור כשדים מפאת הסכנה. לא מדובר ביציאה בריחה סתמית, בלא תכלית אלא בהגעה להר המוריה" (סוד מדרש התולדות א עמ' 61).
"במילים של ימינו...: האם מספיקה ציונות פוליטית בלבד, שכל מטרתה היא להקים מדינת מקלט לעם נרדף כדי להינצל מהפוגרומים, מהאנטישמיות? תשובת המדרש היא שיציאה לשם הצלה בלבד איננה מספיקה. צריך להגיע להר המוריה, לניסיון העקידה..." (שם, עמ' 62).
הרב אבי, ההולך בעקבות אברהם אבינו הגדול, ידע את סוד ההליכה אל הארץ, אל ארץ המוריה, "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן", משם ינק את כוחותיו ואמונתו ולשם כיוון את ליבו הטהור. וזאת גם הסיבה לכך שאנו מנצחים במלחמה הזאת, ונוסיף לנצח עד להכרעת כל אויבינו הרשעים. עד לניצחון המוחלט. בגלל דמויות טובות ומאירות כמו הרב אבי, "אַבְרָהָם אֹהֲבִי", תושיע בנים.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר