באולפן ערוץ 7 מתארחת אביטל ביטון, אמו של בניהו הי"ד שנרצח במסיבה ברעים בבוקר שמחת תורה, ומספרת את קורות בנה, משחזרת את יום שמחת תורה והימים הקשים שלאחריו.
את סיפורו של בנה פותחת אביטל עוד הרבה קודם שנולד. אביטל ובעלה הם חוזרים בתשובה שנישאו לאחר שלה הייתה ילדה ולבעלה שלושה ילדים. ניסיונותיה להיכנס להיריון שיחזיק מעמד לא צלחו והייתה מי שאמרה לה שעיסוק בטהרת המשפחה יסייע לה גם בזה. היא אכן לקחה על עצמה את קידום סוגיה זו של טהרת המשפחה בציבור אחרי קורס שעברה תוך שהיא הופכת לבלנית.
בהליך רפואי נכנסה אביטל להיריון של שלושה עוברים. שניים מהם לא החזיקו ודווקא העובר שנראה היה כחלש מהשלושה הוא ששרד. היא המשיכה עם טיפול וליווי רפואי וכך נולד בניהו שלא בכה כשנולד, "הוא הסתכל לעולם כאילו יש לו תפקיד", אומרת אביטל ומספרת על דאגתה כשראתה שהתינוק לא בוכה, אך הרגיעו אותה ש"הוא עוד יבכה לך הרבה".
בניהו היה ילד שמח ו"כולו תזזית גדולה", כלשונה. שנה לאחר מכן נולדה בת ושנה נוספת לאחר מכן נולדה לבניהו אחות נוספת. "הוא היה מאתגר, ילד שובב שנופל ומקבל מכות, מגיע לכל דבר בכוחות עצמו, ילד מאוד שמח", מספרת אביטל ומתארת את כישרונו הייחודי של בניהו לקליטת מוסיקה משמיעה בלבד וללא לימוד. העולם החרדי לא הקל עליו בשל קשיי קשב וריכוז ואביטל רשמה אותו לפנימייה מחשש שיתדרדר.
עד שהגיע לפנימיית חב"ד בקרית מלאכי עבר בניהו מספר פנימיות שלא התאימו לו, או כאלה שהוא לא התאים להם. אחותו הגדולה, נועה, מטפלת במוסיקה חיזקה בו את כישרון המוסיקה ובניהו אכן החל לנגן בשורה ארוכה של כלי נגינה, כאמור ללא למידה סדורה. הנגינה חיזקה אותו ואת מעמדו ויכולותיו החברתיות וכך נמצאו סביבו חברים ממגזרים שונים ורבים, "ראיתי מולי אדם שהופך טוב ומעמיק יותר ויותר, אדם שמחפש את האמת שבחיים", אומרת אביטל ומציינת גם את הקושי שלה כשראתה שהוא לא צועד בדיוק בדרכה של המשפחה, הלבוש אינו לבוש וכיוצא באלה, ועם זאת היא משוכנעת בחיבור המיוחד שלו לקב"ה, חיבור שבא לידי ביטוי גם בשירים שבחר והכתבים שכתב.
לימים התגייס לחטיבת הקומנדו. "שם הוא הכיר את יונתן סמרנו, החבר שלו שיחד הם היו במסיבה. חודש אחרי השחרור הם הלכו לנובה למסיבת שחרור ושם הוא מצא את מותו".
אביטל מספרת כי לא פעם לפני אירועים משמעותיים בחייו היו היא ובנה, בניהו, חולים. כך היה גם הפעם. מעט לפני שמחת תורה היו שניהם חולים במהלך חג הסוכות. אביטל מספרת שהמשפחה עוסקת במכירת פרחים לפני שבת ובניהו היה עוזר להוריו במכירה בהובלה ואף בשזירת פרחים, כך היה גם ביום שלפני שמחת תורה עד שהודיע שהוא הולך למסיבה.
בדרך כלל נהגה אביטל לקום לתפילה בנץ, אך מאחר ולא חשה בטוב המשיכה לישון עד התפילה המאוחרת יותר, סמוך לשעה שמונה, "למפרע אנחנו יודעים שבזמן הזה, כשהתעוררנו, הוא כבר לא היה בין החיים", היא אומרת ומציינת כי היו לה גם מחשבות שמא אם באותם רגעים היא הייתה בתפילה היה בכוחה להועיל, אך ההבנה שהכול מוכרע בהשגחה פרטית חזקה יותר.
כאשר שבו מהתפילה החלו השמועות על אירוע קשה מאוד שהתרחש, על נרצחים רבים בישובי הדרום, "אבל לרגע אחד לא פחדתי על בניהו. תמיד ידעתי שהוא תמיד מסתדר ומכל הסכנות יוצא עם פציעה קלה או גבס אבל עם חיוך וסיפורים". כשהגיעו ההורים לבית מצאו שם את כל הילדים, מה שהפתיע אותם, ולאורך כל השבת מי שדאגו יותר היו האחים שהקפידו שלא לעדכן בכך שלא מוצאים את בניהו והוא אינו עונה לטלפונים.
במשך שבוע שלם לא נודע מה עלה בגורלו של בניהו. החיפושים נמשכו, אביטל עברה מבית חולים אחד למשנהו בחיפושים ובאחד הרגעים "עמדתי בתפילה מול החלון ואמרתי 'שיהיה חטוף'. ברור שחטוף זה קשה, אבל חטוף יחזור, בעיקר כשמדובר בכמות של חטופים. היה שלב שבו גם ביקשתי מריבונו של עולם שייקח אותי וישאיר אותו בחיים".
המשפחה הקימה חמ"ל משותף עם הוריהם של שני חבריו, יונתן ומאור. בתם, אחותו של בניהו, הייתה בטיול במרוקו שם קיבלה הצעת נישואים. את הטיול היא קטעה והצטרפה לחמ"ל החיפושים יחד עם בן זוגה. "כל השבוע חיפשנו את בניהו ביחד. עוד לפני שהגיעו אלינו ביום שישי להודיע לנו ידענו שהוא בדרך לירושלים", היא אומרת ומדגישה את החסד שבעצם הבאתו לקבורה ובסרטון שמתעד את רגעיו האחרונים, סרטון שהיא עצמה לא ראתה אבל סופר לה שבעקבות הצעה של אחד הנוסעים הוא פנה ברכבו לעבר בארי, שם נופף לשלום לעבר מי שחשב שהם חיילים, אך היו אלה מחבלים.
גם כאשר סיפור הירי על הרכב הועבר למשפחה אביטל עצמה התקשתה לקבל זאת ועדיין קיוותה שאולי מישהו אחר לקח את הרכב שלו ובניהו עצמו לא היה שם בשת הירי. "אתה לא יכול לשחרר את הבן שלך כל עוד אתה באמת לא יודע".
התיעוד המצולם מראה כיצד הירי פגע ביונתן סמרנו וכשבניהו הסתובב לראות מה אירע נורה גם הוא. הרכב התדרדר עד למדרכה, שם הרוצחים הוציאו את בניהו ומאור מצידו האחד של הרכב, משכיבים אותו על הקרקע ובוזזים את כל מה שהיה ברכב, כולל המים שבו. בהמשך מגיע רכב של אונר"א וממנו יצאו מי שחטפו את יונתן ונסעו.
בדבריה מדגישה אביטל כי פרק הזמן הקצר שחלף עד שבנה נרצח מביא אותה לראות במותו מעין מות נשיקה, מוות ללא סבל לעומת הסיפורים הקשים שעלו מאירועי אותו יום על אחרים שנרצחו. "הוא לא ידע שהיו מחבלים. הוא רק ידע שהיו יירוטים. הוא גם לא פחד ממחבלים. לא היה לו רגע של פחד. הוא נראה מאוד אופטימי כשהוציא את הראש מהרכב כדי לומר שלום לחיילים ובשנייה זה נגמר".
אביטל מספרת על השירים שכתב בנה ונחשפים כעת מתוך מחברותיו. אחד השירים 'לעמוד זקוף' הופק על ידי אחותו נועה בעזרת פרויקט 'נצח', ובו הוא מספר על מציאות חייו כמי שמבקש לעמוד איתן ואמיתי בין שני עולמות. "שבועיים לפני שהוא נרצח הוא אמר לי אימא, אל תראי אותי ככה, איך שאני לבוש, עם הג'ינס. אני מרגיש הרבה יותר קרוב לקב"ה מאשר איך שהלבשת אותי והדרכת אותי'. זה היה חיפוש של הנשמה שלו ואני מודה לריבונו של עולם שנתן לי את היכולת לשחרר".
את מותו של בנה מגדירה אביטל ביטון כחזרה בתשובה שניה מתוך ההיכרות עם בנה כפי שדמותו עולה מהסיפורים שמספרים עליו חבריו וחושפים את נשמתו הגדולה.