הרוח הגדולה

החברה הישראלית עוברת לנוכח המלחמה תהליך שינוי זהותי עמוק. כמו תמיד, יהיו כאלה שינסו להתכחש לתהליך הזה, להתעלם ממנו או למזער אותו, אבל זה לא משנה. זהו תהליך שהחל וימשיך להעמיק ביתר שאת בעתיד הקרוב.

השבוע פרסמה נווה דרומי כתבה קצרה שעוסקת בדיוק בשינוי הזה, וכרגיל, בפינת ההמלצה השבועית – מזמין את כולם לצפות ב־15 דקות כמעט של היכרות עם תהליכי העומק הזהותיים שהחברה הישראלית עוברת.

להלן כמה טעימות מהכתבה החשובה הזו שבה ראיינה דרומי פוליטיקאים, עיתונאים, סופרים, שחקנים ואנשי אקדמיה, שעברו תהליך שינוי זהותי כזה. ד"ר יעקב בן שמש, מומחה למשפט ציבורי, לשעבר עוזר משפטי של אהרן ברק, סיפר על השינוי שעבר עליו:

"דבר אחר שקרה לי, אולי אני אכניס לפה עוד דבר קטן לתמונה, זה פתאום איזה חיבור חדש לזהות היהודית שלי. וגם פתאום הבנתי, סוף־סוף, אולי משהו שהייתי צריך להבין קודם, אנחנו הצד הטוב בסכסוך הזה, ולא סתם שאנחנו הטובים, זה גם התפקיד שלנו עכשיו להילחם ברע. פתאום המחשבה הזאת שהיהודים פה במדינה, יש להם תפקיד, ייעוד היסטורי, כמו שאולי תמיד היה ליהודים ייעוד היסטורי".

אחד הנתונים המדהימים שמביאה דרומי בכתבתה, מדברי ד"ר עידו ליברמן, בסקר של מכון "מחקר", הוא על השינוי באמונה הדתית: "ד"ר ליברמן בדק גם את השינויים בעמדה הדתית, בעקבות הטבח. בעוד פחות מ־10 אחוזים אמרו שהיא נחלשה, 35 אחוזים מהציבור הישראלי העידו שאמונתם הדתית דווקא התחזקה".

וכך אומר ד"ר ליברמן בעצמו: "אנחנו רואים שההליכה לקצוות היא הרבה יותר לקצה היותר יהודי, יותר שמרני, ופחות לכיוון הפרוגרסיבי, החילוני... אצלנו יש הליכה למסורת היהודית, לאמונה היהודית, להתחברות לאיזו שהיא תרבות יהודית, מנהגים וכו'".

לגמרי התפכחות

ניר מאיר, לשעבר מזכ"ל התנועה הקיבוצית, חושף בכתבה את התהליך ארוך השנים שמתרחש בקיבוצים עצמם, מעוזי האידיאולוגיה הציונית החילונית: "אני ניהלתי לא מעט קיבוצים עוד לפני שהייתי מזכ"ל התנועה, וברוב הקיבוצים שניהלתי בנינו בית כנסת. אני חושב שהיומרה הקיבוצית, ההיסטורית, לגרש את אלוהים מהחצר, גם היא נכשלה".

עומר ברק, סופר ותסריטאי, מספר על התהליך מהזווית האישית שלו: "היהדות שעד אז לא הייתה חלק מחיי, הפכה להיות חלק מחיי, שוב, במובן התרבותי, הרעיוני שלה. אבל תפילות במרחב הציבורי זה משהו שאין לי היום שום בעיה איתו. כן הייתה לי בעיה איתו לפני שנה, זה היה נראה לי, בשביל מה צריך את זה? וזה סתם... והיום אני רואה את זה אחרת".

גם אלי גולדשמיט, לשעבר יו"ר סיעת העבודה, ואחד הדוברים הבולטים כיום של הקבוצה שמוכנה להתנער מתפיסות העבר, מתאר את התהליך הלא פשוט שעבר: "זה משבר מאוד גדול, שבן אדם שיש לו עשרות שנים של תפיסת עולם מוצקה, ויום אחד הוא צריך לבוא ולהגיד לעצמו: תשמע, אתה טעית. זה משבר נוראי".

אין מי שלא מכיר את אבידע בכר הגיבור, ששכל את אשתו ובנו בקיבוץ בארי באותו יום נורא ואיום. בריאיון הוא אומר בנחרצות אופיינית: "חבר'ה, אני שמאל שבגדו בו. אני לא רואה בעיניים, אני מבין מה יש לי שם ולכן אין לי בכלל שאלות ואין לי פקפוקים על מה שקורה שם. הבנתי את השיעור שלי, שילמתי הרבה כסף, שילמתי הרבה חיים, שילמתי, בגיל 50, שילמתי הרבה מהמשפחה שלי".

השחקנית המוערכת חני נחמיאס, היא דוגמה נוספת לתהליך הזהותי הזה: "לגמרי התפכחות. אני מקווה שכולם יתפכחו. אני לא מאמינה שיש מישהו שב־6 באוקטובר חשב מה שהוא חושב היום".

אתם של ישראל?

הכתבה מסתיימת בתיעוד המצמרר של הילדה הניצולה מהרכב בשדרות, כשהיא שואלת את כוחות הביטחון: "אתם של ישראל?" כדי להיזכר באותו רגע מצמרר, הנה דברים שכתב עליו אז העיתונאי חנוך דאום:

"דולב ואודיה סויסה ז"ל היו ברכב עם שתי בנותיהם בשדרות. ילדות מתוקות בנות שש ושלוש. המחבלים ירו ברכבם. משפחת סויסה יצאה מהרכב כדי להימלט. מחבל התקרב ווידא הריגה בדולב. בתו הסתובבה לבד לאחר שראתה זאת בעיניה. אודיה הצליחה לאסוף אותה לרכב ולברוח עם הבנות. באופן טבעי היא נסעה לתחנת המשטרה. היא לא ידעה שהמקום שורץ מחבלים. שם נרצחה גם היא בדם קר. כעת הבנות לבדן ברכב, מבינות מה איבדו, מה קרה. שני אנשים במדים מגיעים לחלצן, ואחת הבנות שואלת אותם שאלה שכל מי שצפה בסרטון לא ישכח לעולם". "תחשבו על הרגע, תשהו בו: ילדה בת שש רואה חמושים מתקרבים אחרי שאביה ואמה נרצחו מול עיניה. גופת אמה במושב הקדמי. אחותה והיא ישבו ככה באוטו דקות ארוכות. כעת דמויות מתקרבות והיא מגוננת על אחותה בת השלוש ואומרת: לא, בבקשה לא. היא שומעת לפתע עברית ושואלת: "אתם של ישראל? תיקחו אותנו". איש ביטחון אחד מחזיק את אחותה הקטנה על ידיו, היא הולכת לבדה אחריהם למקום בטוח. גופת האם נותרת ברכב" (אתם של ישראל? / חנוך דאום / 23.9.2024, פורסם ב־(ynet.

וכך תיאר עומר ברק לנווה דרומי את תחושותיו מהצפייה באותו סרטון: "השאלה הזאת של 'אתם של ישראל?' ובסוף ב־7 באוקטובר זאת השאלה שכל אחד, אני חושב, צריך לשאול את עצמו, 'אתם של ישראל?' ואם התשובה היא כן, ואלוהים, אני מקווה שהתשובה היא כן, בטח אם אתה גר פה, אז פשוט להיות של ישראל בכל מלוא מובן המילה".

הפאצ' והמשיח

התהליך הזהותי הזה קשור כמובן גם לאירוע הסרת פאצ' המשיח על ידי הרמטכ"ל, והשבוע הצטרף לאותו אירוע מדובר אירוע דומה נוסף שתואר בהודעה שנשלחה לינון מגל: "היום הרמטכ"ל בא לסיור וביקשו מאיתנו להציג את היחידה ולהסביר לו את היכולות שלנו. תוך כדי שאנחנו מדברים, ניגשת אליי קצינה מהפמליה שלו ומבקשת ממני להוריד את הכובע בגלל שיש עליו פאצ' של 'משיח' כי רואים אותי בפריים".

"מסתבר שאני מספיק טוב כדי לסכן את החיים שלי, לעבוד בבוץ ובגריז כדי שהצבא יוכל לזוז, מספיק טוב כדי להשאיר אישה וחמישה ילדים קטנים בבית, מספיק טוב כדי להשאיר עסק שהיה פורח בתחילת המלחמה, לקרוס. אבל האמונה שלי בביאת המשיח בכל יום, לא מספיק טובה. אני אמשיך להילחם למרות הביזיונות. כי אני לא נלחם בשם הרמטכ"ל, אני נלחם בשם ה', אל עולם".

כי יש חיילים פשוטים שמבינים את מה שקצינים רמי דרג לא מבינים. המלחמה הזאת היא לא אירוע פוליטי ולא אירוע ביטחוני גרידא. זהו אירוע משיחי במובן האמיתי והעברי של משמעות הביטוי הזה.

בתחילת השבוע הבא (ט' במרחשוון) נציין 28 שנים להסתלקותו של הרב יהודא ליאון אשכנזי זצ"ל, המכונה בפי כול "מניטו" – "הרוח הגדולה", מגדולי הרוח של הדורות האחרונים וממנהיגי יהדות צרפת, שהגותו הולכת וכובשת לבבות בשנים האחרונות גם בקרב הציבור הישראלי הרחב. בשיחותיו ובשיעוריו הרבה להסביר, בעיקר דרך דמותו של אברהם אבינו, את התהליך הזהותי המתפתח בדורות האחרונים, ודרך אותה התפתחות זהותית העמיק במשמעות המושג העברי של המשיחיות:

"איננו דואליסטים, הסוברים כי יש אמונה מצד אחד ומציאות חסרת משמעות מן הצד האחר, אלא אנו מונותאיסטים, במובן זה שאנו מאמינים כי בתוך המציאות המוחשית הפוליטית [הקמת המדינה] שוכנת האמת המשיחית [ימות הגאולה]; בתוך המציאות מבצבצת לה האמת. ה' הוא האלוהים" (שיחתה מתורגמת מצרפתית, מתוך "עבריות ומעבר לה" – פרופ' יוסף שרביט, עמ' 265).

עברי משיחי

הרב אשכנזי, ביקש בדבריו להסביר מחדש את הרעיון המשיחי העברי, השונה תכלית השינוי מזה הנוצרי והשבתאי שהעניקו לו נופך מיתי־א־היסטורי:

"אם נדע להשתחרר משלילת המשיחיות ביהדות, שחוללה הסביבה הנוצרית, אם נצליח לפנות את עולם הדימויים השקרי הקשור במושג הזה ושיצר בנו מחנק ומעמסה ואם נשכיל לשוב למינוח המדויק של מסורת ישראל, המשלב שני יסודות – הפוליטי והמשיחי – נשוב לתובנה המאוזנת של הרמב"ם, שהיה הפוסק היחיד המסביר מה המסורת אומרת על המשיחיות בישראל; והיא בראש ובראשונה כרוכה בסיום הגלות..." (שם עמ' 266).

במובן הזה, ראה "מניטו" במבט החרדי על הציונות, סוג של גישה המקבילה לזו של הציונות החילונית הכפרנית, שניהם לא מייחסים לשיבת ציון משמעות משיחית־אלוהית. וכך סיפר מניטו בדרכו ההומוריסטית: "יהודי חרדי שאל אותי: אנו מחכים למשיח ואתה מדבר על בן־גוריון. מה הקשר? על כך אני מספר לו שהייתה אישה שהרתה והמתינה אלפיים שנה. היא דמיינה כי תלד נסיך, והמיילדת הביאה תינוק מלא דם. היולדת שאלה את המיילדת: מה זה? אמרה המיילדת שהוא עוד יגדל, אבל אין לטעות – זה הוא, זה אכן הילד".

"לבסוף התריע בחיוך: "אנו עם משיחי – תמיד באיחור..." בנימה חינוכית, המבליטה את יסוד הבחירה, סיכם: "האירועים וודאיים, אך הקישור שלי אליהם אינו וודאי. הוא כבר תלוי בי" (פרופ' שרביט שם, מצטט מדברי מניטו בתרגום מצרפתית, עמ' 267).

המלחמה הזאת, כך נדמה לי, גורמת לרבים רבים, מתוך עומק כאב הייסורים, לצמוח ולהיקשר לגודל האירועים ולהבנת משמעותם. זהו משב הרוח הגדולה.

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר באהבה ובאמונה