המשפט המגוחך ביותר שנשמע השבוע בנושא פרשת הדובר של נתניהו וההדלפה, היה 'הדלפת מסמכי אמ"ן ללשכת ראש הממשלה'.
קשה להתעלם מהאבסורד שבו. אגף המודיעין, להזכיר, כפוף לממשלה ומתוך כך לראש הממשלה – ולא להיפך. חובתו של אגף המודיעין להציג בפני ראש הממשלה כל מסמך בעל משמעות לביטחון המדינה, יהיה הכי סודי שיהיה.
מסירת מסמכים כאלו אינם 'הדלפה' אלא חובה. ההחלטה מי בלשכת ראש הממשלה מלבד ראש הממשלה בעצמו יורשה לקרוא את המסמך הזה, נתונה לאנשי המקצוע. ייתכן מאד שהמסמך הועבר לאדם שלא הוסמך לקבל אותו. הדבר בהחלט מחייב חקירה, ומי שאחראי לכך צריך לשלם את המחיר. אבל לא ייתכן שאמ"ן, או צה"ל בכלל, או כל גוף בטחוני אחר, ימנע מידע מראש הממשלה – מציאות שהפכה אצלנו לנורמה, כמו שקרה בליל שמחת תורה תשפ"ד.
מנגד, הדלפות לתקשורת, כמו גם שיחות תדרוך אנונימיות של עובדי מדינה, הם נשמת אפה של התקשורת, ומתוך כך גם נשמת אפה של הדמוקרטיה.
נזכרתי במקרה שהייתי מעורב בו בעצמי לפני פחות משלושים שנה, בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, כשהייתי כתב 'הצופה' ביש"ע.
לשכת תיאום הפעולות בשטחים, להלן המתפ"ש, היתה מעבירה מעת לעת ללשכת ראש הממשלה – מן הסתם בחריקת שיניים – מסמכים שסוקרים את המתרחש ברשות הפלשתינית. רמת הסודיות שלהם לא היתה מאד גבוהה, אם כי הם לא היו בלמ"ס (בלתי מסווג, כלומר מותרים לכולם לקריאה).
היתה בעיה אחרת: המסמכים כללו תיאורים, לפעמים די מפורטים, איך הרשות הפלשתינית, עדיין בראשות ערפאת ימ"ש, מפירה בגסות את הסכמי אוסלו למיניהם ו'עובדת עלינו בעיניים' בלשון העממית.
הנמען היחיד לניירת הזו היתה כאמור לשכת ראש הממשלה, אבל בלשכה דאז ישב יהודי עם לב חם, שאני כמובן לא אחשוף את שמו גם היום, שהחליט – על דעת עצמו או על דעת ראש הממשלה, את זה מעולם לא ביררתי וגם לא עניין אותי – שהמידע על הפרות ההסכמים מצד הרש"פ לא צריך להישאר ספון בחדרים הסגורים שלהם, אלא להיות נחלת הכלל.
וכיוון שלי היו קשרים טובים עם אותו עובד, וכיוון, אני מניח, שהוא ידע שאם ימסור את המידע לתקשורת הכללית הם יעדיפו להתעלם ממנו (כי איזה אינטרס יש להם לחשוף שערפאת מפר את ההסכמים שחתמו איתו?), העדיף לתת את המידע דווקא לעיתון לא גדול כמו 'הצופה', שבוודאי יעשה מכל מסמך כזה כותרת ראשית, כמו שאכן קרה.
אלא שבלשכת המתפ"ש, שמקבלים בכל יום כמו בכל משרדי השלטון לקט תקשורת עם הידיעות הרלוונטיות להם, זיהו מהר מאד על מה מתבססות אותן כותרות ראשיות ב'הצופה' – והחליטו לצמצם את העברת המסמכים ללשכת ראש הממשלה, למעט אם ראש הממשלה, הוא ורק הוא, יבקש מהם את המסמך או המידע. הם מיוזמתם לא יעבירו יותר מידע ללשכה. ואת המידע הזה קיבלתי ממקור מידע אחר, הפעם בלשכת המתפ"ש.
מסתבר שהמשפט שרבים כבר השתכנעו באמיתותו אינו חדש אלא עתיק יומין, וכנראה גם נצחי: במשרד הביטחון מתנהגים כאילו הם מערכת ביטחון שיש לה מדינה, ולא כמו מדינה שיש לה מערכת ביטחון.
ובחזרה למסמך של ימינו: הטענה העיקרית נגד ההדלפה היתה, שהיא יצרה רושם מוטעה כאילו סינוואר ימ"ש אללה ירחמו אינו מעוניין בעסקה לשחרור החטופים, ובכך נתנה גושפנקה לנתניהו, לכאורה, לא להגיע להסכם. אבל מה לעשות שאפילו הממשל האמריקני אמר פעמים רבות, שהצד הסרבן הוא החמאס? על כך אין ויכוח. אפילו השבוע אמר מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, לשר החוץ המצרי בדר עבד אל-עאטי, כי חמאס שוב סירב לשחרור אפילו מספר מצומצם של חטופים כדי להבטיח הפסקת אש והקלה לתושבי הרצועה. כך עולה מסיכום השיחה שפרסמה מחלקת המדינה של ארה"ב.
כל מי שמכיר את המידע, ויש לו מינימום יושרה יודע את המציאות: מרגע שהסתיים הסבב הראשון של שחרור החטופים וחזרנו להילחם בחודש כסלו אשתקד, החמאס ראה שתקוותו לעצירת המלחמה נעלמה, ולכן מאותו רגע הדרישה האולטימטיבית שלו היא קודם כל עצירת הלחימה ונסיגת כוחות צה"ל מהרצועה. על זה נתון הוויכוח: האם מישהו יכול להבטיח שנסיגת כוחות צה"ל מהרצועה, לא תחדש את האיום, בוודאי האיום הרקטי, על יישובי עוטף עזה, ואולי לא רק עליהם?
ומצד שני – שאלה לא פחות משמעותית: יש למישהו דרך אחרת להחזיר את החטופים, משימה בחשיבות עליונה לא רק בגלל שהיא חלק ממטרות המלחמה על פי החלטת הממשלה, אלא גם מבחינה לאומית ומוסרית?
אני מודה, שלי אין תשובות לשאלות הללו.