בטור שכתב ביום שישי ב'ישראל היום' השר והח"כ לשעבר יוסי ביילין, איש השמאל הקיצוני ממחוללי הסכם אוסלו, הוא ממליץ לנשיא ארה"ב המכהן ג'ו ביידן, לנצל את 70 הימים שנותרו לו בתפקיד לעשות מה שנראה חשוב בעיניו, ושנמנע מלעשות עד כה, תוך ניצול הזדמנות לפעולה בדרגות חופש שלא היו לו בעבר.
למשל: "להגיע לאיזור, לדבר עם המנהיגים, לסייע בהשגת רגיעה ובשחרור החטופים, והוא יכול גם להציע אופק מדיני משמעותי, שבלעדיו ימצא צה"ל את עצמו מנהל את רצועת עזה עוד זמן רב". ביילין לא מפרט למה הוא מתכוון במילים הליריות "אופק מדיני משמעותי", אבל אין לחשוד בו שהוא מתכוון לפחות ממדינה פלשתינית ביו"ש ובעזה. זו הרי דעתו כבר 4 עשורים, והוא דבק בה בשקדנות וגם באומץ לב ציבורי, חובה לציין.
ביילין, בניסיון לשכנע את ביידן לנקוט במעשה, מציין כי "את הנשיאים האמריקנים ניתן לסווג לכאלה שלא עשו שום דבר מיוחד בתקופה שבין הבחירות לבין השבעת מחליפיהם, ולכאלה שניצלו את התקופה הזו, שבה יכלו לפעול למען האינטרס הלאומי מבלי לפזול בכל רגע לקהל הבוחרים שלהם".
וכאן הוא מביא שלוש דוגמאות של נשיאים שניצלו את שלהי תקופת נשיאותם, עד לכניסת מחליפיהם לתפקיד, "למען האינטרס הלאומי". נבחן את שלושת המקרים.
הנשיא רונלד רייגן, מיד לאחר בחירות 1988 שבהן ניצח סגנו ג'ורג' בוש, הורה למזכיר המדינה שלו ג'ורג' שולץ לפתוח בשיחות עם נציגי אש"ף בתוניסיה. "הוא עשה זאת בנובמבר" מציין ביילין, ומוסיף מיד כי "המגעים לא נמשכו זמן רב, אבל זה היה מהפך בהתייחסות ארה"ב לאש"ף, ופילס את הדרך למדריד ולאוסלו". ממש לא מדוייק, יש כאן שיכתוב קליל של ההיסטוריה: לא המגעים הללו פילסו את הדרך למדריד ולאוסלו. בנובמבר 1988, בעקבות תרגיל של ערפאת לאחר 'הכרזת העצמאות הפלשתינית', כאילו אש"ף הכיר בישראל – הוא לא באמת הכיר בישראל, רק אמר איזו מילה כאילו האמנה הפלשתינית היא חרטא - נפתח דיאלוג בינו לבין ממשלת ארצות הברית באמצעות השגיר בטוניס. כעבור פחות משנתיים, ביוני1990 , היה זה דווקא הנשיא בוש האב, מהנשיאים העויינים ביותר, שהישעה הדיאלוג בין אש"ף לארצות הברית עקב סירוב אש"ף לגנות את ניסיון ההתקפה בחוף ניצנים על ידי חזית השחרור הפלשתינית. דווקא ממשל בוש האב המשיך להחרים את אש"ף, בגלל התמיכה של ערפאת בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ – מלחמה שהיתה בבת עינו של בוש. המהלך של רייגן, אם כן, היה חסר משמעות וכישלון בפועל.
מי שבאמת 'פילס את הדרך' לחידוש הקשר בין ארה"ב לאש"ף היה הסכם אוסלו של ממשלת רבין, עם יוסי ביילין כסגן שר החוץ, מחולל ההסכם. זה היה אחרי למעלה מ-3 שנים של נתק עד אשר ב-10 בספטמבר 1993, ערב חתימת הסכם אוסלו בין ממשלת ישראל לאש"ף, הודיע קלינטון על חידוש הדיאלוג בין ארצות הברית לאש"ף.
נעבור לדוגמא השניה: בוש האב, מספר ביילין שהפסיד לקלינטון בבחירות 1992, ניצל את תקופת "הברווז הצולע" כדי לשגר בדצמבר אותה שנה כוחות אמריקניים לסומליה, במסגרת מבצע "השבת התקווה". ומה היתה התוצאה? ביילין עצמו מודה במאמרו שזה היה צעד לא פופולרי, שגם לא השיב את התקווה למדינה האומללה הזו. עוד מהלך כושל של נשיא בשלהי כהונתו, טרם כניסת מחליפו לתפקיד.
הדוגמא השלישית שמביא ביילין היא של הנשיא ביל קלינטון שהמתין לדצמבר 2000, בין בחירתו של ג'ורג' בוש הבן לבין השבעתו, והציג את הפרמטרים שלו להסכם קבע ישראלי-פלשתיני. ומה הייתה התוצאה? נקרא את ביילין עצמו: "ממשלת ישראל היתה מוכנה לקבל את הפרמטרים בסייגים מסוימים, הפלשתינים דחו אותם, אבל אף שקלינטון הודיע כי עם סיום תפקידו יגנוז את הצעתו אם אחד הצדדים ידחה אותה, הפכו הפרמטרים הללו לבסיס לכל המשאים ומתנים הרשמיים והלא רשמיים בין ישראל לפלשתינים". נהדר. רק שכל הפרמטרים הללו לא הניבו שום הסכם, למרות מאווייהם של ביילין ותומכיו. כי גם כששוב היה ראש ממשלה שניסה להשיג הסכם על פי אותם פרמטרים – אהוד אולמרט בוועידת אנאפוליס – הפלשתינים, אבו מאזן במקרה הזה, דחה אותם.
מה שיוסי ביילין מציע לביידן הוא לנקוט במהלך, שהניסיון מוכיח, שלוש פעמים, שהוא מועד לכישלון.
זה לא אומר שאין ממה לחשוש. היה נשיא אחד שניצל את שלהי כהונתו לנקום בישראל – ברק אובאמה. ב-23 בדצמבר 2016, אחרי הבחירות בהן נבחר טראמפ לנשיאות אבל טרם נכנס לתפקידו, אובמה נמנע מלהטיל וטו על החלטה 2334 של מועצת הביטחון, שאושרה וקבעה שההתנחלויות הישראליות בשטחים ששוחררו בתשכ"ז ביו"ש ובמזרח ירושלים, שהוגדרו על ידי מועצת הביטחון בשם "השטחים הפלשתינים הכבושים", אינן חוקיות. בהחלטה תמכו 14 מתוך 15 המדינות החברות במועצת הביטחון, תוך הימנעות ארצות הברית, אשר נמנעה מלממש את זכות הווטו שלה במועצת הביטחון. שום דבר טוב לא יצא לארה"ב מהמהלך הזה, שום הסכם לא הושג בזכותו, שום תהליך מדיני לא התקדם בגללו, למעט נקמה ילדותית של אובמה בנתניהו.
בגיליון האחרון של 'מצב הרוח' פירסמתי ידיעה בלעדית, שאושרה אמש בידי עמית סגל, על חשש בירושלים שממשל ביידן, עוד לפני כניסת טראמפ לתפקיד, יאפשר העברת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם שתכפה הפסקת המלחמה ברצועה ובלבנון, על פי פרק 7 של מגילת האו"ם. פרק זה קובע כי מועצת הביטחון של האו"ם מוסמכת במקרה של "איום לשלום, הפרות שלום או פעולות של תוקפנות", להטיל סנקציות - ובכלל זאת אמברגו - על מדינה מסוימת ואף להתיר שימוש בכוח נגדה "למען שמירת או השבת השלום והביטחון הבינלאומי".
מרגע שתתקבל החלטה כזו, יתאפשרו סנקציות על ישראל כולל אמברגו מוחלט על אספקת נשק לישראל – מהלך שמדינות עויינות דוגמת בריטניה וצרפת ואולי גם ארה"ב עצמה מוכנות לו. במקרה כזה לא תהיה לישראל ברירה אלא להפסיק את המלחמה. האם צעד כזה יוביל לתהליך מדיני שסופו מדינה פלשתינית כמו שביידן חולם ביום ובלילה? ברור שלא. זו תהיה עוד נקמה ילדותית שתעמיד אותנו במצב קשה, אבל יהיה כשלון מוחלט מבחינת המדיניות של ביידן, כמו שלושת המקרים הקודמים.