אורית ברוך, שבתה סמ"ר (במיל') עדי ברוך ז"ל הי"ד נרצחה בתחילת המלחמה, התארחה באולפן ערוץ 7 וסיפרה על הגעגוע הבלתי פוסק.
"עדי הייתה ילדה מדהימה, מאוד שמחה וחייכנית. מטר וחצי של אושר גדול, כל מקום שהיא הייתה נכנסת אליו היה מיד מואר. אחת התכונות שמאוד מאוד אפיינו אותה הייתה עקשנות. מגיל מאוד צעיר, כל מטרה שהציבה לעצמה, היא ידעה איך לגשת אליה", מספרת ברוך.
"בגיל 15, כשהייתה מדריכה בתנועת בני עקיבא, היא התאהבה בעולם הצילום והחל שם סיפור אהבה. אנחנו עוזרים לה לרכוש את העדשה הראשונה שלה ועדי מתחילה לצלם נופים וטבע ואנשים וזה הולך ומתפתח והיא מצטיינת בתחום. מתחילים להבין שיש לה עין באמת מאוד ייחודית. גם כשהיא התגייסה לצבא המצלמה צמודה אליה כל הזמן.
במהלך השירות הצבאי היא שמה לעצמה עוד מטרה - לצאת לקצונה. אבל אז התחילה הקורונה ולא היו הקצאות. זה מאוד העציב אותה אבל היא כתבה את המשפט הבא: 'הכל משתבש לטובה'. היא הסבירה: 'החלטתי עם עצמי, שאני מקציבה הזמן לעצב, ולאחר מכן אני חוזרת לשגרה. בסופו של דבר תמיד גיליתי, שבזכות משהו שלא קרה לי, משהו אחר טוב קרה. היא אכן לא יצאה לקצונה, אך השתחררה מהצבא ופתחה עסק מוצלח ומבוקש לצילום חתונות", מוסיפה האם.
ברוך משחזרת את הרגעים בה התעקשה בתה להתגייס למילואים לאחר הטבח בשמחת תורה. "בשבת של השבעה באוקטובר גייסו את בעלי, שמעבר לגיל מילואים, לצו שמונה לצפון. עדי תהתה איך יכול להיות שקוראים לאביה ולה לא קוראים. מאותו מוצאי שבת נכנסה בה נחישות מטורפת להשיג צו שמונה והיא התעקשה על כך. היא פונה לכל מי שהיא רק הכירה, מהשירות הסדיר, כדי לנסות לתרום. אחרי יומיים של מאמצים, היא מצליחה להשיג צו שמונה לשדרות.
היא חוברת לסגן אלוף איתן דנא-פיקאר, שהיה המפקד שלה בשירות הסדיר, ופעל בשדרות. מוקד 106 בעיר הפך להיות חמ"ל צבאי וביקשו לגייס לשם מישהי שתעזור לנהל את הכוחות ותכווין אותם בשטח. בשורה הראשונה בתוכנית כתוב 'עדי ברוך'. איתן אומר להם 'אני מוכן להקים את העמדה הזאת, אבל יש רק אחת שמסוגלת לעשות את זה'. עדי אומרת כן מיד. זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת הצעה לבוא ולשרת במילואים סמוך ליישוב והיא מסרבת לה. 'צריכים אותי עכשיו בדרום', היא מתעקשת", מוסיפה האם.
ביום האחרון לחייה, בדרך לשדרות, היא נוסעת עם אביה. "בכ"ז תשרי, ה-12 באוקטובר, בעלי הגיע במיוחד כדי להעביר שיחה לצוות החירום היישובי מה קורה אם חס וחלילה בן היישוב נהרג. באופן מצמרר באותה שעה בדיוק עדי נהרגה. אז הוא זוכה לקחת אותה עד מודיעין. בדרך היא אומרת לאבא שלה: 'אני יודעת שאמא ואתה מאוד מודאגים. אבל מה אתם רוצים ממני? מגיל אפס זה מה שראיתי בבית, חינוך לערכים, לנתינה, לאהבת הארץ ולתרומה ולעשייה. אז מה חשבתם שיצא לכם תרנגול?'. היא מוסיפה: 'אבא, אני רוצה להגיד לך תודה, לך ולאימא, על זה שאתם מאפשרים לי ליישם את החינוך הזה'. אני חושבת שבתוך כל הכאב, השכול והאובדן העצום הזה, זו נקודת זכות ואור עבורנו. לשמוע בדור שלנו, את הילדה שלי, אומרת תודה על משהו שהוא ערכי ולא חומרי, ומוסיפה שכך היא רוצה לחנך את ילדיה, זו זכות גדולה מאוד".
"עדי הספיקה להיכנס לשדרות, ממש בכניסה למרכז 'עזרה למרפא' של הרב פירר, חמש דקות מהמוקד שהיה אמורים להגיע אליו נשמעת אזעקת צבע אדום. עדי והקצין שהסיע אותה שוכבים על הרצפה, עם ידיים על הראש ורקטה נופלת על המדרכה פחות ממטר וחצי מהם. הקצין נפצע מאוד קשה ועדי מקבלת רסיס אחת קטן בראש. בכניסה לבית החולים ברזילי באשקלון היא נפטרת מפצעיה - חודש ויום לפני יום הולדתה ה-23", משחזרת האם בכאב.
לאחר מותה, גילו בני המשפחה שירים רבים שכתבה. "עדי השאירה אחריה המון שירים - למעלה ממאה. יש בהם המון חוכמת חיים. אחד מהשירים שמצאנו נתן לנו ממש אגרוף בבטן ומאז הוא מלווה אותנו כמעין צוואה שהיא השאירה. 'ואם אי פעם אמות לפני שיגיע זמני, אני רוצה שתחגגו את החיים ולא תתאבלו על מותי. שתקומו כל בוקר עם חיוך וגעגוע בלב, ולא תתנו לאף שנייה מחייכם להתבזבז. תראו עולם בשבילי, תעריכו כל רגע קטן, ומדי פעם תחייכו לעננים, אני אהיה שם. מצטערת על הצער שגרמתי, שתדעו שאני במקום טוב, מתגעגעת ואוהבת מאוד'.
השיר הזה הוא שיר אופטימי. הוא לא בא להעציב אלא מבקש להמשיך את השליחות שלה והתרומה שלה לעם ישראל ולארץ ישראל. הוא זכה ל-22 לחנים בכל רחבי העולם ובארץ בין היתר שרות אותו סי היימן ושרית חדד".
לעדי ז"ל היה בן זוג שתכנן להציע לה נישואין אבל תוכניותיו השתבשו ב-7 באוקטובר. "נבו, בן היישוב, היה בן הזוג שלה במשך שש שנים, מגיל נוער. הוא קנה לה טבעת אירוסין וביקש ממני לשמור את זה בסוד וסיפר לי: 'אני מתכוון להציע לה'. הוא גויס למילואים ב-7 באוקטובר ולצערנו, עדי לא זכתה להצעה, ואפילו לא ידעה על הטבעת הזו. בהלוויה, אחרי שכולם הלכו, הוא כרע ברך והציע לה נישואין מעל הקבר הפתח. כששאלנו אותו לפשר המעשה הוא הסביר כי הרגיש שהוא חייב להציע לעדי - למרות שידע שכבר לא יקבל תשובה".
במהלך השנה האחרונה נעשו פעולות רבות להנצחתה של עדי ברוך ז"ל ואורית משתפת באחת מהן. "דווקא בגלל שלצערנו כבר לא נזכה ללוות את עדי לחופה הקמנו גמ"ח שנקרא "בניין עדי עד" - גמ"ח מקרמה לחופות. גולת הכותרת היא מקרמה שנבו, בן הזוג של עדי ארג בעצמו, עם המון המון געגוע והמון המון דמעות. אנחנו זוכים שעשרות זוגות לוקחים את המקרמה הזה בחתונה שלהם ומספרים על עדי בחופה".
"עדי הספיקה המון במעט זמן. היא הספיקה לחיות חיים שלמים במעט שנים. כולנו באנו לעולם לשם ייעוד ושליחות מסויימים. יש כאלה שמאריכים ימים אך לא ממלאים את הייעוד שלהם - ויש מי שחייהם קצרים אבל הם מספיקים לממש את הייעוד שלשמו באו לעולם", מסכמת האם.