בין קולות המחזקים אותי על שאני כותב בעד גיוס חרדים ונגד השתמטות, היה גם קולו של חבר ותיק, איש אחים לנשק בכל הווייתו, שכתב לי בתמצית כך:
"תודה חגי על הקול שאתה משמיע לגיוס החרדים ונגד השתמטות משרות". הודיתי לו על התמיכה בי והוספתי וכתבתי לו שאני בטוח שכעת, הוא ושאר אחים לנשק חזרו בהם מאופן המחאה שלהם והם כעת מבינים שאסור לסרב או להפסיק התנדבות, אפילו לא כאיום, בגלל שום אידיאולוגיה: לא חרדית, לא שמאלנית או ימנית ולא ליברלית.
הוא כעס עלי ואמר שמה זה קשור? ואיך אני משווה בכלל. הרי הם מתגייסים, ומשרתים, ובונים, ועושים ומתנדבים. ואיך אני מעז...והעזתי. אמרתי שאני לא מבקר אותו ואותם על מה שיש בהם אלא על מה שאין בהם.
על אותו גל אפל, ש'אחים לנשק' הובילו, של קריאה לסרבנות והפסקת ההתנדבות. על השימוש בשרות בצבא ככלי נשק אידיאולוגי, שנועד לכפות דעה של צד אחד על הצד השני. כי אם צבא שתחת רפורמה לא ראוי לשרת בו אז גם צבא שמפריע ללימוד תורה לא ראוי לשרת בו. כן, זה בדיוק כמו החרדים. סרבנות אידיאולוגית.
והוספתי ואמרתי שאם הוא וחבריו לא חוזרים בהם מאותו מופע אימים של שמחה על החותמים על עצומת הסירוב ("גם גולני, גם גולני") אז מה לו להלין על החרדים? מה לו לצאת בקמפיין 'החוק מחייב לגייס'? אותו חוק שהם עצמם קראו לא לקיים (או לעקוף בצורה מתחכמת של 'הפסקת התנדבות'). הוא לא ענה לי יותר. עד עכשיו.
ולמרות הכעס עלי, אוסיף ואאמין בכל ליבי שהשירות בצבא הוא מצווה של פיקוח נפש ואסור לסרב לשרת בו מכל טעם שהוא. ושירות בצבא, המגן על ילדנו נשינו וזקנינו, הוא תמיד מעל לכל ויכוח וטיעון.
ולמרות הכעס של מי מאחי החרדים, ושל מי מאחי אחים לנשק, אוסיף להשמיע את הקול הזה. לא מתוך כעס, לא מתוך שנאה חלילה, מתוך תחושה של אחווה ואהבה, שמחייבת ביקורת ודיון ענייני.