נדב גדליה
נדב גדליהצילום: באדיבות המצלם

1. לפני שנים רבות, היה זוג עתיק; איש חרוץ שעבד קשה בשדה ואשתו - שעבדה קשה בבית. היא עשתה כביסה ביד, שאבה מים, בישלה בתנור טעון פחמים והילדים גדלו להם, במקביל.

למען השכלת הילדים, הם שלחו אותם לבית ספר מאולתר. כשהגיעו ממנו הילדים, הם היו חכמים יותר, אך ההורים עדיין עבדו קשה בשדה ובבית ולא היה להם זמן בשבילם.

האיש והאשה ייחלו והתפללו לחיים קלים יותר בו תהיה להם מכונת כביסה, מייבש, מיקרוגל, מקרר כדי שהם יוכלו יותר לשהות עם ילדיהם בסבלנות ועם אנרגיה.

חלום השהות עם הילדים, כך הרגישו, עשוי להעניק לילדים את הדבר החשוב ביותר שאפשר להעניק בחיים לבן אנוש. אמנם הזוג התקשה להגדיר מה בדיוק הם היו נותנים לילדים ב'שהות' הרגועה איתם, אבל הם לא היו מוטרדים מכך כי גם ככה כל החלום על חיים קלים יותר היה חלום באספמיא. "יום יבוא ויהיה קל יותר בעולם ואז ילדים יקבלו יותר זמן עם ההורים שלהם", הם קיוו, חיכו לדור הבא ובינתיים מתו.

2. אחר כך הגיעה הטכנולוגיה והמגה טכנולוגיה; רוב עבודות הבית נעשות ע"י מכונות, בקלות רבה. ילדי העולם היו אמורים לשהות בשלווה עם הוריהם תוך כדי שהם מנצלים את קלות זרימת המים בברז והכנת ארוחות בדקות במיקרוגל. אך זהו, שלא. הסטנדרט הנוכחי נקבע כך: גם מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית להישאר עם הילדים יותר, עשוי לבחור - לאו בהכרח באופן מודע - לתת להם לגדול יותר במסגרות חיצוניות מאשר בבית, עם ההורים. כנראה שהזוג העתיק הנ"ל מתבונן מהשמים ושואל את עצמו: 'למה זה ככה?' ואז הוא מתבונן על חוסר הסבלנות בבקר ובערב ומהנהן בהבנה. החיים אולי קלים טכנית, אך ווליום הסבלנות דועך והוא לא הולך להשתפר אם לא נשנס מתניים ונתעקש לטפל בו, למען ילדינו.

3. עם כניסת החיים הקלים לאזורנו האנושי, לא הספקנו להחליט מה עושים בזמן הפנוי שנוצר. בואקום הזה, מטבע הדברים, נכנסו שלל רעיונות מושכים; החל מעידוד להשתעבדות לעבודה מעניינת (גם כשהיא משמשת יותר לצבירת ממון, מותרות רבות ופחות ל'פרנסה' במובן הפשוט) ועד לגיטימציה מופרכת לשריפת שעות רבות על ענייני אקטואליה, בידור וצפונה.

משיכות חזקות שכאלה, שללו מרבים מאיתנו להבין מה שווה לנו באמת לעשות עם הזמן שנוצר באופן טבעי ונכון יותר, שגם יעשה לנו טוב במובן הרגשי והקמאי העמוק ביותר.

4. כך יצא, שגם מי שיכול מבחינה כלכלית לשהות עם ילדיו, בוחר בפועל לעשות זאת פחות. וזה כואב. מאוד. כי קשה לשער את ההשלכות שהיו יכולות להימנע אם רק היינו מבינים שילדים צריכים הרבה יותר הורים נוכחים מאשר כל דבר אחר בעולם. וכשאין מספיק זמן הורים - עשויות להיווצר בעיות באופן ישיר ועקיף שקשה לעקוב אחריהן.

5. אפשר להבין אותנו; התפישה הרווחת היא שפשוט יש 'דברים מעניינים יותר' מלשבת מול פעוט ולהתבונן בו גדל, מצייר, רב עם אחיו או ללמוד להתנהל מולו נכון כשהוא ממש רוצה משהו ומי דיבר על לשוחח איתו... אין ספק, קשה להתמסר ולהתעניין לעומק ב'עולם הילדים' כשממול הפיתוי הוא 'עולם המבוגרים' על שלל העניינים המושכים שבו (עבודה, קריירה, פרוצדורות, חברים, תחביבים, אקטואליה). אך שווה לזכור היכן מרוחה החמאה והיכן נמצא הלחם; יש 'מה שמעניין' ויש 'מה שנכון' והזכות בידינו היא לבחור נכון, למרות הקשיים והפיתויים, כל פעם מחדש.

לאט לאט אפשר ושווה להתאמן ולהתרגל, להתבונן ולהתפעל, לשוחח ולשחק, ללמוד וללמד עם הילדים, ככל האפשר, גם אם אף פעם זה לא יהיה מושלם. הילדים האלה הם של כולנו, יש בהם אותנו ואפשר לגלות דרכם הרבה מאוד, אם רק נשכיל להתעקש ולפתח שרירי סבלנות, כדי להספיק אותם.

הכותב הוא עורך ומנהל תוכן, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ", "רווק עם אלוקים", "אבא עם אלוקים" ועוד.