אפס זכויות מול אפס חובות

1. בעיני הציבור הכללי, שאינו עוסק בקטנות, נחשבים כל חובשי הכיפות והכובעים למיניהם ל'אדוקים', שרק הבדלים מינוריים חוצצים ביניהם. ככלות הכל, כולם הרי 'דוסים', שומרי שבת, אוכלי כשר, מתפללים.

אבל מסתבר שבפועל בכך תם הדימיון ביניהם. על צד האמת, אין הרבה דימיון בין ליטאי מבני ברק וחסיד מירושלים, לדתי לאומי מגבעת שמואל, מהמושבה הגרמנית או מרעננה. אלה ואלה אמנם מסכימים שיש אלוהים, אבל מנקודה זו מתפצלות דרכיהם: הראשונים מתחמקים מכל נשיאה בעול עם הציבור להגנתו מפני החמאסניקים והחיזבאלונים הקמים עלינו, וטוענים שתרומתם להגנת המדינה מתבטאת בלימוד התורה שבמסגרתו הם 'נהרגים באוהלה של תורה' (אבל תמיד חוזרים הביתה בשלום ובביטחה), ואילו הדתיים לאומיים אינם מסתפקים בתורה ויוצאים חמושים בנשק כדי להילחם באוייב מקו החזית הראשון, ולעיתים גם נהרגים שלא באוהלה של תורה על הגנת המולדת.

2. סוגיית העריקים, שרוממות א-ל בגרונם וחרב ההשתמטות בידם, מחוללת למרבה הצער תהום עמוקה מיני ים, שחוצצת בין אידיאולוגיית הציונות הדתית, השולחת את בניה להילחם למען הכלל, לבין ה'השקופע' הדוגלת בהשתמטות ובבריחה מאחריות, בבחינת 'אני את נפשי הצלתי'. כך נוצרו כאן, לדאבון הלב, שני עמים נפרדים שיש להם רק מאפיינים חיצוניים זהים, כמו למשל עצם הגדרתם בפי הציבור הכללי כ'דתיים'.

כמעט שאין שום דבר משותף בין המקריבים עצמם להצלת כלל ישראל, תוך כדי קידוש ה' נאצל, לבין המעדיפים במצוות מנהיגיהם ועסקניהם ולבלריהם להימצא בקוטב הנגדי, הכמעט כפרני, של 'חילול השם בשם השם' - תופעה שלא היה לה אח ורע בתולדות ישראל. כפי שהיטיב לנסח זאת לפני ימים אחדים ידידי מאיר סיידלר: "החרדים לא רואים עצמם אחים שלנו, אינם מכירים ברבנים של הציונות הדתית, ומחזיקים בדעה (הנפשעת) שתלמיד חכם בעל השקפה ציונית לא יכול להיות ת"ח - מעצם היותו ציוני".

כאן מתבקשת הערה הברורה מאליה: אין הדברים מכוונים לאותם מעטים המוכנים למלא את מצוות התורה וההלכה, נוטלים נשק ויוצאים מ'אוהלה (החם והבטוח) של תורה' להצלת הציבור.

מה יש אם כן לעשות עם הפיצול הנורא? איך מונעים את העוולה החברתית המאפשרת לעריקים להחזיק בחבל בשני קצותיו – גם להשתמט מקיום מצוות עזרה ישראל מיד צר, וגם לזכות בפרסים, הטבות וסיבסודים: אשכרה מעשה זמרי, אשכרה שכר כפינחס.

3. נראה כי ציבור 'אחינו החרדים', שלא בהכרח רואים עצמם כאלה, בהתנהלותם הנפסדת של אפס חובות מול מלוא הזכויות, מתעל עצמו למצב חדש, אמנם קשה מנשוא, אך בגדר ההכרח שלא יגונה: שלילת זכותו לא רק לפרסי חינם כספיים דוגמת סיבסודים ומענקים, אלא גם הפקעת זכותו להשפיע על חיי הכלל. לשון אחר: שלילת יכולתם של העריקים להשפיע על חיינו, על ידי הקפאת אזרחותם וזכות ההצבעה שלהם בקלפי. אפס זכויות מול אפס חובות. יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו. פשוט להפליא.

הכלל הזה חייב לחול על כל העריקים, יהודים מכל זן וערבים מכל עדה. ודרך אגב, חוקר החברה החרדית שחר אילן פירסם השבוע כי מספר המתגייסים הערבים כיום, כבר גדול פי 2 ממספר המתגייסים החרדים. במצבנו הכאוב של שחיקת כוחות הסדיר והמילואים, אין מנוס מהסכמת הרוב היהודי הציוני בישראל, לניתוח הכרחי למיגור מורסת העריקות. ומי שבכל זאת יחשוק בזכויות האזרח, שיואיל ברוב טובו ובמחילה מכבודו לחדול מעריקותו.

זוהי דמוקרטיה אמיתית. זכויות שוות לבעלי חובות שווים. הכל למי שמגיע לו; ואפס זכויות למי שמעדיף לערוק.

4. אחת הסיבות להשתמטות היא הפחד מלמות בקרב, למען 'הצייונים הרשעים'. אבל זו סיבה אחת, ולאו דווקא העיקרית. הסיבה העיקרית היא יחס הבוז, עד כדי ביטול, כלפי החברה הכללית, כלפי המדינה הציונית הקרויה בפיהם בזלזול - די מדינע.

החברה החרדית בנויה עם דנ"א ייחודי, שמונע בעדה להשתתף בעול הכלל שאינו שומר תומ"צ. מושגים כמו אחריות קולקטיבית, אמנה חברתית, קבלת עול הרוב – אינם מצויים כלל בתודעה, כאשר הכלל הוא בגדר עוברי עבירות לתיאבון, 'רשעים ארורים'. אז מה אם פסקו חז"ל שההיפך הוא הנכון? - "בזמן שישראל שרויין בצער... אל יאמר אדם אלך לביתי ושלום עליך נפשי... אלא יצטער עם הציבור". אותם זה לא מעניין.

5. הדנ"א העכשווי שלהם גורס, שהם-הם אחרוני היהודים האמיתיים, האותנטים, 'תופשי התורה' בלשונם. חזיון מופרך כזה של ציבור שלם שמטיל את עצם קיומו, הפיזי והכלכלי, על זולתו, לא התקיים בכל ימי ההיסטוריה היהודית. מעולם לא גבהה חומה סינית כה גבוהה בין השבט, הכת, השכונה, השטיבל, אנ"ש – לבין הסביבה היהודית שמחוץ לחומה, שנחשבת עויינת, העלולה חלילה לפתות את 'פך השמן הטהור' בקסמיה; ומכאן שמצווה ראשונה בתרי"ג דְיָמֵינו היא להתנתק ממנה.

כך הם נהגו, למשל, בעידן הקורונה: בניגוד להנחיות המדינע, הם כן התרכזו בקבוצות, בבתי הכנסת ובחתונות, לעגו לחובת מסכות המגן, התנגדו לזריקות החיסון – וגם היו מוכנים לשלם, ושילמו, מחיר כבד. וכך בסוגיית סרבנות הגיוס, אלא שהפעם הם מותירים ל'צייונים' לשלם את המחיר.

לפעמים הדברים מגיעים כדי אבסורד. הידעתם למשל שבכתות קיצוניות נמנעים מלחנך את הילדים לציחצוח שיניים בבוקר, כי כך עושים החילונים המופקרים? הידעתם שהנימוק לכך הוא החשש 'שתהפכו אותנו לנורמלים'? וכדי להתבדל יש צורך להימנע מלימודי ליבה, להכריז על שוֹנוּתך באמצעות 'מדים מיוחדים', להשתמש בשפה מיוחדת ובסממני בלעדיות נוספים, שניתן לזהותם בקלי קלות וקשה לברוח מהם. ובשל אותה התבדלות, הם אפילו נמנעים מלצרף יהודי שאינו כזה, לעשרת ראשוני המניין שלהם ב'איצקוביץ' בבני ברק, ואם נקלע לשם אחד כזה, פשוט לא סופרים אותו.

6. החברה החרדית מתעלמת בכוונת מכוון, ממונחים כמו אמנה חברתית, הסכמה כללית, סולידריות לאומית. כבר ניסח זאת רבי שמעון שקופ, מגדולי עולם התורה בליטא, עוד לפני מלחה"ע השניה: "מי אדון לנו, אם לא אבינו בשמיים?". מדינה יהודית, שהיא ארגון יהודי מודרני של שותפות גורל יהודית, אינה שייכת לנו.

ואם בכל זאת היא מתקיימת, כי אז משתתפים רק בדיעבד במשחק הפוליטי, ורק כדי 'להציל מן הארי ומן הדב'. העלמת מס וכלכלה שחורה נתפסים כמעשה חיובי, שהרי אין כאן גניבה: מדובר ביישות חילונית, עויינת, די מדינע, שבעצם אינה אדם בשר ודם ספציפי, וכלפיה אין ההלכה מחייבת הוגנות.

7. כל זה מוביל, לדאבון הלב, לתהומות בלתי ניתנים לגישור בין עולם חרדי מתבדל, לציבור הכללי והדתי לאומי, הנושא בעול הביטחון, שבעיניו המדינה היא ערך קיומי, חיוני. למרבה הצער טרם קם המהנדס שיבנה את הגשר על פני תהום. מדובר בדו שיח של חרשים.