לפתע פתאום צצה לה חלקה צבאית חדשה. מתוחמת, גדולה יחסית, אנדרטה עם הכיתוב: "הצבי ישראל"... סמל צה"ל ממתכת, תורן נישא ודגל ישראל מתנופף מעליו...
עד לפני שנה היתה זו חלקת קרקע "רגילה" בבית העלמין האזורי "המסילה" בעמק חפר המזרחי – ואז נטמן בו חלל צה"ל הראשון, סרן אסף מסטר ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד הנדסה קרבית, בן קיבוץ בחן.
אסף - מהחללים הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל". רק בן 22 היה. אני זוכר הלוויה המונית, והנה כבר שנה שאסף נח פה מנוחת עולמים תחת מצבה צה"לית. "כבר שנה", כשיר הריעות של חיים גורי, שבקע מן הרמקול. כמו בהלוויה, מאות באו לאזכרה הראשונה, שנה ראשונה, והרב הצבאי קורא פרק תהלים, "מזמור לאסף"...
כאן, לפני שנה, היה זה קבר בודד של חלל צה"ל. לפני שנה עוד קיווינו, כי המלחמה הנוראה הזאת תסתיים בהקדם ולא ירבו עוד חלליה. לא כך רצה הגורל. לא רק שהמלחמה לא שככה, אלא אף התעצמה.
עם ישראל כבר מונה כ-800 חללי צה"ל, והסוף אינו נראה באופק. 800 משפחות שכולות ואליהן יש להוסיף אלפי חברים, מכרים, שנושאים בלבם את זכר יקיריהם.
כמעט שנה שהיה זה קבר צבאי בודד. לפני פחות מחודש נטמן לידו רס"ב (מיל') עמרי לוטן, מהיישוב בת חפר, מחטיבת "הזקן". נפל בקרב בדרום לבנון, והוא בן 47. שכנים לעד! שני קברים בחלקה צבאית גדולה, ותפילה בלב: רק שלא תתמלא. רק שלא יפלו עוד בנים-לוחמים יקרים, במערכה הרב-זירתית שניכפתה על ישראל.
אבל המציאות הקשה מנשוא טופחת על הפנים. באותה שעה שבה התייחדנו עם אסף, ובבית עלמין צבאי אחר, הר הרצל בירושלים, נערכה הלוויה צבאית לחלל נוסף: סגן עברי דיקשטיין, מהיישוב עלי...
כבר שנה – והאבל, היגון, על עלם החמודות, שכבר לא יקים משפחה, לא ייצא לטיול שלאחר הצבא, רק גוברים. "זה בלתי נתפס", כדברי האב השכול ליאור. "זה לא נתפס שהצוות שלך ממשיך להילחם". עין אחת לא נותרה יבשה. "תמשיכו להיות חזקים בשבילי ובשביל כולם", זוהי הצוואה שהשאיר אחריו הבן הבכור, והאב הבטיח: "אנסה להיות חזק בשבילך".
בזה אחר זה נישאו דברי ההספד. "העולם נהיה חשוך יותר ופסימי", אמרה דנה נציגת החברים. מתן, החבר משנת השירות, דיבר על "תחושת הפיספוס שמשגעת אותי" והוסיף: "גם אחרי שנה הכאב אותו כאב, המלחמה אותה מלחמה, והצטרפו אליך עוד חללים...".
ברק מצוות יהל"ם, סיפר לאסף: "היחידה הייתה כבר בלבנון, נלחמה והשמידה. החיסרון שלך – בלתי נסבל". "עברנו תקופה מטורפת בעזה", סיפר אוהד, סמל במחלקה שעליה פיקד אסף. בקול צרוד דיבר בן הדוד יואב: "תמיד הזכרת לי שאני חשוב לך, עיצבת אותי יותר מכל מורה".
מרגשים מאוד היו דברי בני המשפחה. האח הצעיר רועי: "החיים שלי השתנו מקצה אל קצה. בלי לשים לב הלכתי בדרכך, התגייסתי ליהל'ם". האחות הקטנה ליהיא: "מחכה לך – ויודעת כבר שזה לא יקרה". והאם מיכל: "שנה שלימה כמו יום ארוך של סיוט מתמשך. לא רציתי להיות אמא של גיבור, אף אחד אינו בוחר להיות חבר בקבוצת שכול, אבל גם לך יש קבוצה למעלה... אני מנסה להיות חזקה, אבל זה יותר קשה ממה שחשבתי בתחילה"...
הקהל הרב אינו ממהר להתפזר. עשרות לוחמי הנדסה, רבים מהם הכירו את אסף, לחמו לצידו, והקשיחות שלהם התפוגגה ברגע שחיבקו את בני המשפחה. באו רבים מאוד מבחן, מיישובי הסביבה ומרחבי הארץ, צעירים ומבוגרים, שנושאים בליבם את זכרו של גבר צעיר, עולם ומלואו, שהקריב את חייו ועתידו למען כולנו.
הוא ועד מאות כמוהו, כולם גיבורי ישראל. לחמו ונפלו מתוך תודעת שליחות לאומית, הבנת המשימה, נכונים להקריב חייהם למען עתיד ישראל. אובדנם קשה מנשוא. שמותיהם חקוקים בהיכל חללי מערכות ישראל בירושלים. כל חלל ושמו על לוחית קטנה, אחידה. וכמעט כל יום נוספות לוחיות...
הנהיה ראויים לקרבנם? הנמשיך להתכתש בתוכנו, בעוד הם, הבנים, הלוחמים, צעירים כמבוגרים, בסדיר ובמילואים, נלחמים בעוז ובגבורה, מוסרים נפשם מנגד כדי להדביר את האויב החיצוני? האם נאכזב אותם במלחמות הפנימיות, מעין חזית שמינית, מיותרת?
"תמשיכו להיות חזקים" - אני מניח שאסף מסטר התכוון ב"חזקים" לא רק בחיל כי אם גם ברוח, באמונה בצדקתנו, בהבנת מטרות לחימתנו, בהתמקדות בהשמדת האויבים הקמים עלינו, ומה שלא פחות חשוב - בהפסקת "מלחמות היהודים", המחלישות אותנו. זוהי צוואתו, זוהי צוואתם של 800 הנופלים גם בדרום, גם במזרח, גם בצפון.